כולנו נאצים וכולנו קורבנותיהם

שמו של הסרט – "אל תגעו לי בשואה", מרמז לשימוש הייחודי שעשתה הציונות בזכר השואה ולניסיון – "האמיץ" כמו שרק יצירות פרו-פלשתיניות יכולות להיות "אמיצות" – לשלול אותו ממנה. שמה של ההצגה – "העבודה משחררת", המשחזר את המילים שקבעו הנאצים בפתחי מחנות ההשמדה, נועד לרמוז, כי העבודה על ההצגה הזאת שחררה את יוצריה ואת משתתפיה ממעצוריהם ומחרדותיהם. אולם לנוכח הסרט המתעד אותה, נראה כי "העבודה בעיניים" שחררה, הן את יוצרי ההצגה והן את יוצרי הסרט, מכל מחויבות – הן לאמת והן לאמנות. במאי הסרט, אשר טללים, מציג את סרטו כ"מסעותיה של קבוצת התיאטרון אל נבכי הנפש הישראלית של הדור שלאחר השואה, דרך בדיקת מושג הזיכרון", ואת המסע שעובר הצופה – כ"מסעה של החברה הישראלית אל השואה, אל החוויה הקולקטיבית הקשה ביותר שלנו, ואל השפעותיה על התנהגות החברה הישראלית... כמו בהצגה, הרעיון הוא שלשואה השפעה ממשית על כולנו, ובמובן מסוים כולנו 'דור שני', גם המרוקאים, העירקים, הגרמנים ואפילו חאלד אבו-עלי, הגיבור הפלשתיני" (מתוך פרסום של סינמטק תל אביב). אבל מרוב "נבכי הנפש הישראלית", "בדיקת מושג הזיכרון", ו"החוויה הקולקטיבית" – אין כאן למעשה שום דבר אמיתי, רק השתאות אינפנטילית של יוצר הסרט מן הגימיקים הבימתיים הזולים, שלהם נזקקים יוצרי ההצגה ביומרתם ל"תיאטרון טוטאלי" – עירום, אלימות, סטיות, עשן וצעקות. גם התגנדרותו בסרט שהוא "מסע באזור המסוכן של תיאטרון וקולנוע", היא השתפכות מגוחכת של ארנב בפרוות נמר: זהו הסרט הכי הפחות מסוכן שניתן לעשות בישראל של שני העשורים האחרונים, באווירה "אמנותית", המעודדת הכלאה של "השואה המזעזעת" ב"כיבוש המשחית". לא לחינם זכה הסרט בציון לשבח בתחרות פרס וולגין 1994 ובפרס "האוסקר" הישראלי לסרט הדוקומנטרי 1994. ההשחתה כובשת. הסרט נפתח בסיור מודרך שעורכת סמדר מעיין, בדמותה של זֶלְמָה ניצולת השואה, במוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות. סיור זה, שנועד לטענת בימאי ההצגה להיות "תחנת מעבר של המוכר, שמכשירה את הקהל לחוויה הלא-מוכרת" (מוסף "7 ימים", ידיעות אחרונות, 4.11.94), נועד בעצם להכשיר את הלבבות להתגוללות הגדולה על זכר השואה, אשר תתרחש מאוחר יותר בתיאטרון עצמו. בטון גלותי-פדגוגי ובשפה פיליטונית משובשת של עברית-אנגלית-גרמנית, מלעיגה "זלמה" על התובע הישראלי במשפט אייכמן, בפתחה: "אני אקדיש כל רגע בשביל לזעזע אתכם, מפני שאני לא לבד פה, איתי השישה מיליונים", ואחר כך מסבירה ביבושת את ה"עבודות", כמו שהיא מכנה את מוצגי המוזיאון. היא דואגת שלא יישאר בקהלה אפילו צופה אחד שיחמיץ את קווי הדמיון בין הנאציזם לציונות, עד שיגיעו לזירת התיאטרון בעכו: "זה לא המצאה חדש, גם אנחנו מכירים עם סגולה, כן? מי יכול לתת לי דוגמה לעוד גטו שיש בעולם?" - היא שואלת את צופיה באולם המתעד את חיי גטו ורשה. "מאה שערים", נענה מישהו לאתגר. "עזה?" שואלת בעדינות זריזת המחשבה שבחבורה. "מעניין מאוד", אומרת מעיין, "מעניין". היא מובילה אותם לאולם המאכלס דמויות עץ של מוזלמנים, ואומרת: "המוזלמנצ'יק הזה, שהבטן שלו כבר דבוק לגב, אני הון הייתי נותנת כדי לדעת איפה הוא מחַבֵּא את הפת-לחם". מאוחר יותר, באולם התיאטרון, היא כבר תראה להם איפה מתחבאת ה"פת-לחם", ורבוצה על שולחן, עירומה ו"מוזלמנית", תשלוף את פת-הלחם מערוותה. אבל עדיין במוזיאון, היא מעבירה את קהלה לידיו הנאמנות של חאלד אבו-עלי מסכנין, עמיתה לקבוצת התיאטרון, המתמחה בהסברת אירועי טרבלינקה על-פי דגם עץ ממוצגי המוזיאון. בסרט יוצג הברנש כספרא וסייפא אמיתי: גם שחקן בהצגה על השואה ה"יהודית", גם משתתף נלהב בהפגנות, שבהן מכבדים את זכרו של רוצח בקריאות "בדם, ברוח, נפדה אותך יא-שאהיד"! וגם מדריך של קבוצות נוער ערבי במוזיאון לוחמי הגטאות, המסביר לנעריו כיצד השליכו יהודי גטו ורשה בקבוקי תבערה על הגרמנים, כמו אלה ש"היום משתמשים בהם בגדה". וההמשך צפוי כמו מהלך הפגנה לזכרו של שאהיד: הנערים מביעים את ביטחונם ש"מה שעשו ליהודים בפולנדה, הם עושים עכשיו בפלשתין", וכמו גיבורו של מולייר, שלפתע תפס כי כל השנים דיבר פרוזה, מבלי דעת, גם אלה – זרקו להם רעיון, ופתאום הם מגלים עד כמה הם גיבוריה-הבלתי-מוּדעים של שואה נחבאת אל הכלים: "...זה אותו הדבר. כן, יש דמיון... שהם הורגים את הילדים ואת הזקנים... בגרמניה יש אדם מת ובישראל יש אדם מת... החייל היהודי הוא חזיר כמו הנאצי...". חריפי האבחנה שבהם אפילו עולים על רבם, אבו-עלי, ומלמדים אותו ש"בגדה זה יותר קשה. הלוואי זה היה כמו בטרבלינקה... אותם לפחות חיסלו מיד, ואת הפלשתינים מענים היהודים באיטיות".

הסצנה האחרונה של "ארבייט מאכט פראיי" מתרחשת לאחר שהצופים כובדו בארוחת ערב דשנה, בסגנון בתי המרזח הברלינאיים ערב עליית היטלר לשלטון. שבעים ורוויים הם מוזמנים לעלות לחלל האמור להיות תערובת של דיסקוטק ותא גזים, שבו מוקרן על מסכי טלוויזיה פסטיבל מחולות עם ישראלים עם שושנה דמארי, ובו תלויים ומפוזרים מוצגים ותמונות הקשורים לשואה. עירומה בתוך קערת לישה, לועסת שם בדיבוק אחת השחקניות מזון ומעלה גירה, בחיקוי עלוב וילדותי של סצנות סביאה ותאוותנות מן התיאטרון והקולנוע, שהדהימו בשעתן. בפינה אחרת משחקת מיודעתנו סמדר מעיין, גם היא עירומה, את דמות המוזלמן החביבה שלה. ואילו חאלד אבו-עלי, ברוב סימולטניות, עירום כביום היוולדו – רץ, רוקד וחובט בעצמו על שולחן עץ, האמור להזכיר את שולחנות העץ, שעליהם הוכו יהודים למוות בטרבלינקה. הוא משדל את הקהל, לקול שירת "סובי סובי ממטרה", לעלות אליו לשולחן ולהשתתף בהכאתו, כדי להוכיח כי זרעי הנאציזם טמונים בכל אחד ואחת מאיתנו, בלי יוצא מן הכלל. שיכורים ממצלמתו של טללים, העוקבת אחריהם גם בביקורם בגרמניה, דואגים שיכורי החשפנות הללו להשתין על קברו של אדולף היטלר, תוך שירת שירי מולדת ישראלים. "שרנו שירים 'של מתנחלים' על הקבר של היטלר, זה נגע לנו במקומות הכי אפלים אצלנו", מתגנדר דודי מעיין (מוסף 7 ימים, שם) באותו קסם מזויף וזול של פורנו-קיטש-מוות שמפניו התריע קודם בחלחלה, בהצביעו על מחולליו: הנאציזם והציונות "ממשיכתו". "הפורנוגרפיה של השואה, זה ממש פנטסטי!" אומרת סמדר מעיין בהתרגשות משוחקת היטב, וכמעיין המתגבר ממשיכה לשפוע אמתלות לפעילות הנמרצת הזאת של הקבלת השואה לכל דבר שבעולם ושל חיפוש תחליפים אטרקטיביים לקורבנותיה: "זה מין דחף כזה, להבקיע את החומה הזו של המיתוס, שזה לא היו בכלל בני-אדם, אלא קדושים, קדושים עם הילה שהסתובבו שם... מה שאני קיבלתי זה ממש מיתולוגיה. יש המיתולוגיה היוונית ויש המיתולוגיה של השואה, של אנשים שהיו מלאכים ושטנים". וכך, בבכחנליה הזאת של העמדת הפנים, כל אחד בחבורת "ארבייט מאכט פראיי" לוקח על עצמו לא רק תפקיד דמיוני בהצגה "תיאטרלית", אלא גם תפקיד אישי בהצגה הגדולה של החיים: זו הינה "צנטרל-אירופית מפוספסת" כהגדרתה (סמדר מעיין); זה הינו עירקי "יוצא שואה" במשקפי טייסים (מוני יוסף, בן ליוצאי עירק, שגדל במושב של ניצולי שואה); זה מרוקאי בוגר "אקדמיה של השואה", כהגדרתו (דודי מעיין), ויש גם ערבי אחד, בתפקיד הערבי שמדבר גם יידיש, לתפארת השואה. אבל ההצגה הגדולה שייכת ללא ספק לסמדר מעיין, המגלמת על הבמה ניצולת שואה מוטרפת, ואל מול מצלמת "אל תגעו לי בשואה" – צברית ישראלית מיוסרת, המתבוססת עד צוואר בשואה מטאפורית מתמדת, ומנהלת דו-שיח בלתי פוסק עם "לקחי השואה". היא מקשקשת על הפסנתר "של זלמה" את נעימת "התקווה", עוברת ל"מולדבה" של סמטנה (החולקת עם "התקווה" השפעה מוסיקלית דומה), מלעיגה על הטקסטים של נציגי ישראל בתחרות האירוויזיון, "מוכיחה" איך הבלוז של השחורים בשדות ארה"ב הוא ממש כמו ה"בלוז" היהודי, קרי – שירי הקינה היידיים. וכמו שהמולדבה מתערבת אצלה עם התקווה, מתערבב "יצאנו אט" עם שירי מלחמה גרמניים; המנון המפלגה הנאצית "הורסט וסל" ("היום שבו... דם היהודים יותז מן הסכין") נשזר בשיר הרעים הפלמ"חי "דודו" ("הייתה לו בלורית מקורזלת שיער"), כמו היה יורשו הטבעי, והמספד הלירי "אהבה מקודשת בדם" מתוך שיר "הרעות" גורר אותה להשתפכות מפוברקת, צמאת תשומת לב, כשהיא נחבאת מאחורי גבה של זלמה: "הם, בדרך כלל, יש להם בלוריות, והבנות מקיפות את הגבוהים והיפים... גם הורסט וסל בטח היה בלונדיני עם בלורית". וכש"זלמה" ממלמלת ברפיון תודעה כי הערבים "הם מלוכלכים, אבל הם נחמדים", או שרה בטמטום חושים את שיר הילדים "ערבי זקן, צולע וגיבן, התחתן עם ערבייה צולעת מסכנה", אנו כולנו מתבקשים לייחס להתנכרותם של ישראלים ניצולי שואה כלפי ערבים, כלפי יוצאי מרוקו וכלפי עולים חדשים מרוסיה מעמד של "ניצני נאציזם ישראלי". גם דמות בנה של זלמה, המוצג כילד "ניצול לימודי שואה", מגולמת בהיסטריה רעשנית, לעיבוי הרמז היהודו-נאצי: "יש לי קלפים של אווה בראון ואייכמן, ושל ערפאת ההומו", אומר ה"קורבן" הצעיר של המסר ה"לאומני", שאותו סוחט בית הספר הישראלי מזכר השואה.

כדי ללמדנו עד כמה מחלחלת השואה לחייהם של משתתפי "ארבייט מאכט פראיי", ועד כמה אין הם יכולים בלעדיה והיא אינה יכולה בלעדיהם, נפרסים בפנינו עתה פרקים נבחרים מ"חייה עם השואה" של סמדר מעיין: הנה, סמטאות עכו העתיקה שלה הן ממש גטו ורשה – צריך רק לפתוח את העיניים ולראות. והנה היא פוסעת לה, אותה "מרכז-אירופית מפוספסת", בלב ה"גטו" הערבי, כשילד ערבי יושב לו בקרן רחוב, וקולה מעטר את תמונתו: "היה איזשהו דמיון בוויזואליה, בהרגשה, באסנס, והתחבר לא פעם לסרטים, של גטו ורשה בעיקר". אבל זה עוד כלום לעומת מה שקרה לה במהלך העבודה על דמות המוזלמן: היא איבדה משקל עד שהיה הכרח לאשפז אותה בגין אנורקסיה נרווזה. את הלקח שלה היא מסכמת בדמותה של זלמה: "לפעמים אני רואה בחורות שעושות אקספרימנטים בדיאטה, ואני רוצה לומר להם – הרעב שם היה משהו לגמרי אחר". היא גם מראה לנו כיצד, במהלך העבודה על ההצגה, הלכה וקעקעה את זרועה והטביעה בה את תאריך מותו של אביה, כחלק מן ההזדהות שלה עם המקועקעים ההם, בעל כורחם. אבל המוזלמן שמתחבר לה כל כך בקלות עם האנורקסיה נרווזה שלה, והקעקוע שיש לה ביד כמו לכל ילד גדול שעבר את השואה, הם רק דוגמאות חלקיות להתחברות הכללית שמתחברת השואה הגרנדיוזית-הפנטסטית ההיא לשואה הפרטית של חייה: אביה המנוח, חייו המבוזבזים כאן בישראל וילדותה הנהדרת, שמשום מה לא הסבה לה אושר. אבא שלה היה "איוב", מצהירה הלוחמת הנועזת ב"מיתולוגיזציה של השואה": החל כתינוק לא-רצוי, עבר שואה ומת בייסורים, אבל העיקר – "הוא סבל נורא בארץ", מפני שהיה צ'כי. "הוא נקרע משם בגלל כל מיני נסיבות, בגלל רוח התקופה, בגלל כל מיני ציונות מטופשת", היא מתייפחת-מתרפקת על תלישותו של האינטליגנט היהודי המרכז-אירופי בין שתי מלחמות העולם, בטרם הוחרד משלוותו על-ידי ציונות נלוזה. "פראג היא המולדת שלי... ואני יודעת שאני צנטרל-אירופית מפוספסת", מייללת הצברית המפונקת מתוך קעקועיה המפורכסים, כאילו החמיצה קריירה אוסטרו-הונגרית מפוארת בשל כמה התרחשויות נסיבתיות מטופשות: מלחמת העולם השנייה, השואה והציונות, ונתקעה כאן בעכו, בישימון המזרח-תיכוני, עם שושנה דמארי, הכיבוש המשחית והקרן לעידוד הסרט הישראלי. וכי למה לא? השואה היא הרי הסבל של כולם – של השחורים בארה"ב, של הפלשתינים בעזה, של הנערות האנורקטיות בפרברי תל אביב, של ילדי הרחוב בעכו, של הקבצנים הצוענים בגרמניה המאוחדת, של בני הנאצים ונכדיהם, של השחקן הערבי מ"ארבייט" הפוגש לראשונה בחייו ניאו-נאצים, של סמדר מעיין הקטנה, שהכריחו אותה לנגן על פסנתר, ושל כל מי שלא השיגו כרטיסים להצגת הערב של "ארבייט מאכט פראיי". הסרט "אל תגעו לי בשואה", כמו ההצגה "ארבייט מאכט פראיי" שאותה הוא מתעד בהתפעלות, מבקשים למוסס את זכר השואה היהודית: שהרי אם השואה היא כמו כל דבר – אז היא בעצם שום דבר. אבל אפילו את זה הם לא המציאו: כבר במארס 1988, בעת ההמתנה לפסק הדין במשפטו של איוון דמיאניוק, פרסם פרופ' יהודה אלקנה את מאמרו "בזכות השכחה" וטען כי תמונות הזוועה ב"יד ושם" עשויות להתפרש אצל רבים כקריאה לשנאה, ועל כן, בפרוס עלינו האינתיפאדה הפלשתינית, יש לעקור את שליטה ה"זכור" בחיינו. אחריו פרסם תום שגב את "המיליון השביעי" וטען שהשואה נעשתה כעין דת לחילונים, ואייל סיוון הראה לעולם בסרטו "יזכור, עבדי הזיכרון" כיצד מדי אביב מכניסה מערכת החינוך הישראלית את ילדי ישראל לדיבוק של "עבדות לזיכרון", שנועד לשמר בהם את תחושת ה"קורבנות" הנצחית. אז הגיע ד"ר משה צוקרמן ובספרו "שואה בחדר האטום – השואה בעיתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ" טען, כי הציונות משתמשת בזיכרון השואה, כדי לעטות "את מסיכת ההולכים כצאן לטבח ולנצלה לצרכיה", ועשה זאת כיאה לקומוניסט אדוק: תוך שימוש בזכר השואה וניצולה לצרכי האנטי-ציונות. אחריהם החרתה-החזיקה סַמָנִית המצפון, גיל הראבן, וקבלה כי "מראשיתן, לבשו העליות לרגל לפולין דפוס קבוע למדי... הציטוטים הנלווים שהובאו מפי הנערים, חוזרים על עצמם כמנטרה: עכשיו אנחנו יודעים למה להתגייס לצבא, חזרנו עם המון מוטיבציה" (זמן תל אביב, מעריב, 8.4.94). כך הצטרף "אל תגעו לי בשואה" למערכה הפוסט-שואתית ה"אמיצה" של מי שהחליפו את הלאומיות היהודית, שהייתה למטרד, בלאומנות פלשתינית אופנתית. ועל זה כבר נאמר: מי שנוטלים מן היהודים המתים את מיתותיהם הם המשת"פים של מי שמבקשים ליטול מן היהודים החיים את חייהם.