בית המשפט העליון ממשיך להעלות את רף ההוצאות בו הוא מחייב את הצד המפסיד. השופט דוד מינץ חייב (יום ג', 8.2.22) תושב אבן יהודה בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל בעת קבלת ערעורה של המועצה המקומית נגדו - יומיים לאחר שהשופט אלכס שטיין הטיל הוצאות של 100,000 שקל בערעור מינהלי ו-10,000 שקל בבג"ץ.
שמעון שטרית (בלא קשר לשר לשעבר) צבר חוב ארנונה בסך 380,000 שקל בגין דירתו באבן יהודה, והמועצה הגישה תביעה נגדו. שטרית הגיב בעתירה לבית המשפט המחוזי מרכז, בו טען להתיישנות של רוב החוב, בנימוק שהמועצה לא פעלה כראוי לגבייתו. בית המשפט המחוזי (השופט שמואל בורנשטיין) קיבל את העתירה, אך מינץ קיבל את ערעורה של המועצה.
מינץ אומר כי הערעור מעלה את השאלה "האם בנסיבות שבהן רשות מקומית פועלת למימוש שעבוד מכוח פקודת המיסים, יש מקום להחיל משטר שיהוי אזרחי או מינהלי, או אם חל משטר שיהוי כלשהו, וזאת גם במקרים שבהם לא התקבלה טענת התיישנות". אולם, הוא מציין, אין צורך להכריע הפעם בשאלה זו, שכן העובדות מלמדות שהמועצה לא השתהתה בפעולותיה לגביית חובו של שטרית. אכן, חובתה של רשות לפעול במהירות הראויה, אך עליה לפעול גם בסבירות וכחוק; "ומהירות ראויה אינה בהכרח המהירות המירבית".
לדברי מינץ, "בבוא בית המשפט להכריע בשאלה האם הרשות השתהתה בגביית חוב, עליו לתת את הדעת לשאלת ההסתמכות של הפרט; לאינטרס הציבורי בגביית חובות המגיעים לרשות כמו גם לאינטרס הציבורי הקיים בכך שהרשות המינהלית תפנים את מחדליה; לחובת ההגינות שבה מחויבת הרשות בכל פעולותיה; ולחובת תום הלב של החייב ביחסיו עם הרשות". במקרה הנדון, "ענייננו רחוק כמטחווי קשת מהמקרים שבהם ניתן לקבוע כי הרשות התנהלה בשיהוי", שכן המועצה פעלה שוב ושוב במשך 12 שנים בניסיון לגבות את החוב - ושטרית ידע היטב על קיומו.
מינץ מעיר, כי אינו מבין את טענתו של שטרית לפיה הסתמך על כך שהמועצה אינה גובה את החוב. "קשה להכיר בהסתמכות לגיטימית על אי-גביית תשלום חוב, אשר על-פי דין קיימת חובה ברורה לגבותו", כאשר שטרית כאמור ידע על החוב ונמנע ביודעין מלשלמו. לדברי מינץ, במצב זה הוא היה מאפשר לגבות את החוב אפילו אם הרשות הייתה משתהה, שכן האינטרס הציבורי מטה את הכף לטובתה.
השופטים ג'ורג' קרא ושאול שוחט הסכימו עם מינץ. את המועצה ייצגו עוה"ד רון חמד ודניאל מסיקה, ואת שטרית - עו"ד אלירן חזן.
