טוקבקים כותבים אלה שמ-פ-ח-ד-י-ם

נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מפנה אצבע מאשימה כלפי הלשון המסיתה בטוקבקים באינטרנט: "מדובר בהסלמה ובפגיעה במוסדות השלטון, במיוחד נגד בית המשפט שאמור להיות מנותק מכך... צריך לנהוג בכבוד גם בוויכוחים. הלשון המסיתה מצד אנשים שונים, של טוקבקים, אלה דברים שלא ייאמנו, ואותם צריך לרסן" (גלובס). בדברים שנשאה בפני תלמידי בית-הספר הריאלי בחיפה טוענת ביניש כי על המדינה לשנות את סדרי העדיפויות שלה, ועליה להשקיע יותר בחינוך וברווחה במגמה לצמצם את תופעת מוקדי האלימות והעבריינות. נשיאת בית המשפט העליון עוררה את חמתם של שומרי החומות של חופש הדיבור ושל הטוקבקיסטים. בעיקר של הטוקבקיסטים - ובעיקר של אלה ששמם נסתר וזהותם נעלמת. אמרה נשיאת בית המשפט העליון: "הלשון המסיתה מצד אנשים שונים, של טוקבקים, אלה דברים שלא ייאמנו, ואותם צריך לרסן". בכך עוררה את הוויכוח הציבורי המתנהל בעיקר ברשת וחלקו הגדול, אם לא רובו, בלשון משתלחת עד כדי גידופים וחלקו השמצות סתם. מיעוטו גם שקרים והונאות. מעט מאוד מהתגוביות (השם שקבעה האקדמיה ללשון העברית לטוקבקים) ראויות לשם זה. מעטים מגיבים בצורה עניינית, מביעים דעה שקולה ומתווכחים על הנושא שבו מדובר בידיעה או בדעה. רובם המוחלט של הכותבים מסתתרים מאחורי כינויים או שמות פרטיים, ללא שם משפחה, מקום או זיהוי. למה? כי הם מפחדים. קל להקליד דברים כששמך אינו ידוע וזהותך נסתרת ואז לא חשובה השפה, לא חשובה ההגינות, לא חשובה האמת. פשוט, קל יותר למפחדים. אני כותב את הבלוג בשמי, ויש גם תמונה. אפשר להגיב בדואר אלקטרוני ולא קשה לאתר אותי. אני מפרסם את דעתי בשם מלא ובגילוי נאות. כך חונכתי מקצועית ואנושית. יש לנו זכות וחובה להביע את עצמנו ואיננו צריכים להתבייש בדברים שיש לנו לומר. מי שמבקש להסתתר ולירות חיצים מעבר למחסה - הוא פחדן. נשיאת בית המשפט העליון אמרה את דברה אחרי שנשמעו איומים על שופטים, אחרי ששופט נרצח בידי עבריין שנשפט על ידו, אחרי ששרפו מכונית של שופט בעכו. אינני חושב שצריך לחוקק חוק נגד טוקבקים אנונימיים. לא חוק דרוש כאן, אלא דעה ציבורית והוקעה של התופעה הנפסדת הזאת. בדיון ברדיו שמעתי את הנימוק בעד חופש הדיבור: "באירן, למשל, לא יכלו להביע דעה ללא הטוקבקים האנונימיים". שמעתי ונדהמתי מן ההשוואה. ישראל כמו אירן? האם גם כאן המשטרה רודפת את אנשי האופוזיציה ומשליכה אותם לכלא וחלקם לא יוצאים ממנו בחיים? להזכיר את אירן, כדי להצדיק את מה שמכנים חופש הביטוי? לדעתי, חופש הביטוי הוא החופש של כל אחד להביע את דעתו ולא להסתתר. אם אין לך אומץ להביע דעה - שתוק. אבל אל תתלונן שלא נותנים לדבר. כל אחד יכול להביע את דעתו בפומבי. אבל ראוי להתייחס רק לדעתו של מי שמגלה את שמו וזהותו. הציבור צריך להסתייג מן הטוקבקים האנונימיים. תגידו שאני תמים ומאמין שהציבור ידרוש את זכות חופש הביטוי רק למי שמתבטא בשמו. כן. אני מצפה שהציבור ישנה את עמדתו כלפי הטוקבקים. כיום, הם, האנונימים, משקפים אותנו. הם המראה שלנו: מתחבאים, מסתתרים, משמיצים אבל בחשאי. כשאמר ראש ממשלתנו לקהל בוחריו המשולהב "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", הקהל מחא כפיים בהיסטריה. הקהל לא הבין שהוא מדבר עליהם. עליהם ועלינו. ביבי הגדיר היטב את הישראלי המצוי המסתתר מאחורי המחסה. מאחורי האנונימיות. מה שיכול לשנות את המצב זה לא החוק ולא המשטרה ולא בתי המשפט. מי שיכולים לשנות את המצב הם אנחנו. ההורים, שרצים להגן על ילדיהם בפני המורים ה"רעים". אלו ההורים שנכנעים לכל יללה או פינוק. אלה ההורים שאינם יודעים לשים גבול ולחנך לאחריות. אלו ההורים שחושבים שהילד שלהם הוא מלך העולם וצריך למלא את כל מבוקשו. הילד הזה גדל להיות מבוגר חסר מעצורים. וכאשר הוא רוצה לבטא את דעתו, יש לו פורקן מצוין - טוקבק. כותבים בעילום שם ושופכים רפש על כל העולם. כולם אשמים, כולם רעים, את כולם צריך לתקן. רק אותי לא. ובמיוחד, כשאני מסתתר ואף אחד לא יידע שאני האדם שפך את המררה הזאת לרשות הרבים. הטוקבקים משמשים מראה מצוינת לנו - לחברה הישראלית המתלהמת, המתלהבת, הכוחנית והיצרית וגם החברה שמפחדת. במקום ליהנות מן התוקפנות המתחכמת בתגוביות, כדאי לקרוא את התמונה. היא עגומה מאוד. במקום לעודד את הטוקבקיסטים במסווה של חופש הביטוי, צריך לעודד את החינוך לערכים, להגינות ולמשמעת עצמית. זה הרבה יותר חשוב והרבה יותר משמעותי, מאשר ההגנה על כאילו-חופש-הביטוי, שהוא חופש להגן על המ-פ-ח-ד-י-ם. באותו עניין כתבתי על מוציאי הדיבה באינטרנט בפוסט זכות הציבור לדעת מי משמיץ - [קישור].