לאחרונה עָלָה לדיון ציבורי נושא זכות ההצבעה לישראלים הנמצאים בחו"ל.
לפעמים סיבות של "צוק העיתים", מכריחות אותנו למצוא דרך של "לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה" (ככל האפשר).
מחד-גיסא, אנו עם קטן, אשר מספר אזרחיו (היהודים – לצורך עניין זה), קטן ביותר, בהשוואה למספר אזרחי מדינות עוינות השוללות את הלגיטימציה של קיום מדינה יהודית ודמוקרטית בשם "מדינת ישראל". אנו כמהים ואף מעודדים - (שלא לציין בהקשר זה את המאמצים הכלכליים, וכמובן את חוק השבות) - כל יהודי בעולם לחבור אלינו כאן, בארץ המולדת.
מאידך-גיסא, יש היגיון רב בדעה הגורסת, שרק תושב ישראל בפּועל, היושב כאן, רשאי לעצב את חייו – ואבוי לנו – גם את אסונותיו – בדרך של הצבעה פוליטית; ומי שאינו תושב, מה זכות היא לו לקבוע סדרי חיים שהוא עצמו אינו כַּפוף להם.
הדרך הנבונה לדעתי, היא דרך הביניים. יש לקבוע מאפיינים שבְסִיסָם הוא הקשר המהותי של תושב חו"ל ומשפחתו לארץ מְכוֹרָה. למשל: ישראלי, הלומד/עובד בחברה ישראלית, אשר לו בן משפחה יוצא צבא, יהיה זכאי לממש זכות הצבעה.
ישראלי – שהקשר שלו לישראל למעשה אינו קיים – לא יוכל לממש זכות זו.
