עם מסע-הפרסום נגד "
הקרן החדשה לישראל", הצדיק הפרשן
נחום ברנע את הדרישה לחקור את העמותות הפוליטיות מימין ומשמאל. הוא כתב שהארגון "שוברים שתיקה" פרסם עדויות של חיילות על התעללות בפלסטינים, במסמך הכתוב "בשפתם של הארגונים שפועלים בזירה הבינלאומית לא כדי להפסיק את הכיבוש, אלא כדי להוציא את ישראל ממשפחת העמים". עניין הוצאת ישראל ממשפחת העמים ישמש כאן כנקודת מוצא לדיאגנוזה של נפש השמאל הישראלי.
הבסיס לדיאגנוזה הוא היחס בין מה שמישהו מאמין ובין תגובותיו במציאות. על-פי התשתית הרוחנית של השמאל, ברור שמדינת ישראל של היום, בדמות ליברמן או מנהלי המסע נגד "הקרן החדשה", אינה ראויה להיכלל במשפחת העמים הדמוקרטיים. למשל, כשפרצה מדיניות ההתנחלות, גדול ההיסטוריונים של ישראל, פרופ' יעקב טלמון, הסביר בדיוק לבגין מה צפוי מה"חתירה לקראת סיפוח השטחים".
("הארץ" 31.3.80): " ...אין לי הקל שבספקות, שמניסיון לשלוט במיליון ורבע ערבים בניגוד לרצונם צפויה לנו השחתה שתשים ללעג ולקלס את היפים בחלומותינו על תחיה לאומית ורוחנית, ושהחתירה לסיפוח השטחים לא זו בלבד שלא תספק לנו ביטחון, כי אם תתיש כוחנו להתגונן מפני עוינות שכנינו והתנגדות חברת העמים".
נחום ברנע, שאז תמך בדעתו של טלמון, כתב עכשיו בנימה של טרוניה ש"שוברים שתיקה" ואחרים "נואשו מישראל". אי-אפשר שלא לראות את הסתירה הבולטת בין מי שחי כבר 30 שנה תחת משטר ה"שם ללעג ולקלס את היפים בחלומותינו על תחיה לאומית ורוחנית", לבין הטרוניה שלו על כך שמישהו בינינו כבר נואש ממנו, ואפילו לא נרתע מ"התנגדות חברת העמים".
בחוברת שהוציאה ב-1983, אמרה תנועת "
שלום עכשיו" שאם ההתנחלויות לא ייעקרו, הן יביאו חורבן גמור על המדינה (אז גרו רק 30,000 יהודים בשטחים, היום יש יותר מ-300,000...). במטאפורה אופיינית לרכרוכיות השמאל, ההתנחלויות הומשלו לעצי הבאובב על כוכבו של "הנסיך הקטן": "אם לא תעקרם בעודם באיבם, הם פושטים על פני הכוכב ונוקבים אותו בשורשיהם, ועלולים לבקעו לחלוטין". וכן נכתב שם: "את חזון האימים הזה חייבים לעצור!" - לא צריך להיות פסיכולוג כדי לראות כאן נוירוזה עמוקה, כאשר אנשים החיים במציאות העוברת כבר עשרות מונים על מה שבעיניהם היה "חזון אימים" שהתחייבו לעצור, מבוהלים מהוצאתה ממשפחת העמים של המדינה שבה שולטים מגשימי אותו "חזון אימים".
אותה תופעה בלטה גם אצל מי שהיו מנהיגי "מחנה השלום הציוני".
שולמית אלוני, בנאומה בכנסת בתקופת שלטונו של בגין, ראתה ש"ממשלת בגין מנסה לספח בפועל את השטחים למדינת ישראל". הרעיון של הוצאת ישראל ממשפחת העמים הופיע אצלה במהופך, לעומת עמדתו של נחום ברנע היום - לא באשמת מתנגדי המשטר אלא בגלל מדיניות הממשלה. אלוני אמרה ש"ממשלה זו מוציאה בכך את עצמה מקהיליית העמים הדמוקרטיים". היא גם אמרה - הה, תמימות קדושה - שהמדיניות הזאת תביא ל"מרי אזרחי של אזרחי ישראל!". בכל זאת ראוי לשים לב, שצאצאיו הרוחניים של אותו "מחנה השלום" היום, לא רק שאינם תומכים באלה המתנגדים למשטר שעל-פי מושגיהם הוציא את ישראל ממשפחת העמים הדמוקרטיים - הם אפילו לא מסוגלים להודות בקיומו של משטר כזה בישראל.
הימין בישראל, כמו כל בני דמותו בעולם - נקי מנוירוזות כמו שהוא צח ונקי מכל חשד שישראל יכולה לבצע מעשי התעללות בפלסטינים או
פשעי מלחמה שמן הראוי לחקור. הימין הישראלי, אותם פטריוטים המסתערים עכשיו על "הקרן החדשה לישראל", שרוי בפסיכוזה עמוקה, המעניקה לו יכולת מלאה לא לראות את הרוע והרשע שהוא מחולל, ולהשליך את כל הרע על זולתו.
השמאל, לעומתו, סובל מנוירוזה המתירה לו לראות את זוועות המשטר אצל אחרים ("אפרטהייד!"), ובעתיד הבלתי-מוגדר, אך לא כאן ולא עכשיו. כראוי לנוירוזה, היא מעניקה לו יתרונות מובהקים של עיסוק בשגרה, תקווה לשלום, ובמיוחד פטור מהתייצבות על איזשהו קוו אדום, שמעבר לו ההשלמה שלו עם המשטר תיחשב לשיתוף-פעולה עם רשע ובגידה במצפונו.
