אברהם מגלה את האל ונסחף. יצחק נעקד מההיסחפות וכל חייו משלם מס לשפיות. יעקב מתעסק במלאכים. מנחם חולם וגולה מארצו למולדתו, בנימין עמל לחבר את חוטי החלום שנותרו למציאות, ועמינדב רק רוצה להיות מלאך. שלושה דורות חסרי נחת...
כל אדם הומאני אינו יכול שלא לאהוב ולהבין את חזונו של עמינדב בגין. זהו חזון שאפילו יחזקאל הנביא לא העיז להרחיק עד אליו. אנחנו לא "ממציאים יותר גלגלים בעולמנו", אנחנו, לכל היותר, רק עושים עליהם וריאציות.
יצירתו האוטופית של עמינדב, על-פי
ידיעות אחרונות, היא וריאציה נוספת ויפה שהושקעה בה ודאי מחשבה רבה, ואינך יכול שלא להזדהות עם ההיגיון הצרוף שלה.
וכאן בדיוק טמון המילכוד! ההיגיון האנושי בתבונת האדם החושב, הוא כנראה איזו תקלה אבולוציונית, שמשכה כידוע כרגע, קצר-מועד הוא מבחינת האפקטיביות/השרידות שלו. מן הסתם, חסרים נתונים לקביעת רציפותו ועד כמה הוא בר-קיימא.
לא מן הנמנע שהתקלה הזאת תימחק לה ולא תותיר כל רישום אבולוציוני בתוך רצף ההתפתחות של הפרימט החושב. עד כדי כך זה זמני ורעוע, שישנם סיכויים מספיקים לכך שהיקום ייעלם מהתודעה יחד עם היעלמותה של התבונה היתרה, ועם היעלמות המין האנושי במתכונתו הנוכחית, כחלק מתיקון אבולוציוני של אותה ה"תקלה" (כמו "שהאבולוציה מראה שהיא אכן יודעת לעשות").
האופטימיים ודאי יאמרו, שתבונת האדם חזקה דיה כדי שתגבר, במהלך התהליך, על מנגנוני האבולוציה המובנים בו והמעכבים. אם? ומתי זה יקרה? או לא יקרה?
המסקנה העולה מתיאורי התנהלות האדם, לפחות מהגותו של עמינדב (על-פי העיתון) היא, שהוא אינו מצוי דווקא בצד האופטימי.
אכן, אנחנו חיים, על-פי הגיוננו, בעולם מכוער! ומחפשים כל העת דרכים, רעיונות ומפתחים שיטות ליפות אותו. חלקם מחזיקים מעמד יותר ואחרים פחות. האם רעיונותיו ומסקנותיו של בגין ברי-יישום וקיום?
מכל מקום, כל עוד הגותו של האדם החושב תלויה בקיומו הפיזי של גופו, וקיומו הפיזי מחובר מדי לטריטוריה הארצית - כנראה שהציווי הטריטוריאלי הוא שיגבר, עם כל המשמעויות המכוערות שלו.
רק למלאכים, כנראה, אין גוף ואין טריטוריה. זה עצוב שבני האדם אינם מלאכים, אבל זו המציאות שנגזר לחיות עימה.