הציונות היוותה יעד לפעילות טרור, כמעט מאז שהחלה לממש את חזון יישובה של ארץ ישראל ביהודים. למעשה, הטרור היה זרז חשוב של בנית יכולת ההגנה העצמית, החל בהקמת ארגון "השומר" ב-1908, ואחר כך "ההגנה" ו"אצ"ל". גם צה"ל הקדיש חלק ניכר מפעילותו לאורך השנים למלחמה בטרור, בצד ההגנה על מדינת ישראל מפני איומים של צבאות סדירים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הפך הטרור לדרך הפעולה המועדפת של אויבינו. לאחר שהכירו בכך שאין ביכולתם להכריענו בשדה הקרב הקונבנציונאלי, גם כאשר הם נהנים מהפתעה מלאה, פנו חלקם, כמו מצרים וירדן, לדרך השלום, אבל הגורמים האחרים בחרו בדרך הטרור, מתוך הנחה שהחוליה החלשה והפגיעה ביותר בשרשרת הביטחון הישראלית עשויה להיות האוכלוסיה בעורף. הערכתם הייתה שהתהליכים החברתיים העוברים על ישראל, כחברת שפע מערבית, יגבירו את סיכוייהם לפגוע בחוסנה, באמצעות פגיעה מכוונת באזרחים. הנחה דומה עומדת גם בבסיס פעילות הטרור של האיסלאם הג'יהאדיסטי נגד ארה"ב והמערב, שמאז 1979, עם עליית המשטר הקיצוני באירן, וביתר שאת מאז סוף שנות ה - 80, עם סילוק הרוסים מאפגניסטן ונפילת ברית המועצות, הפכה לאיום המרכזי על ביטחון העולם החופשי כולו.
הטרור נגד ישראל, כמו גם הטרור העולמי, משנה צורה ודרכי פעולה כל העת. ברקע לכך:
(1) השינויים הפוליטיים, דוגמת המהפכה באירן ו"הסכמי אוסלו", אחת מהשלכותיהם הייתה הגברת חלקם של גורמי טרור המזוהים כבעלי תפיסת עולם דתית, שיעית או סונית, בכלל הפעילות הטרוריסטית.
(2) נסיגות שביצעה ישראל בשטח, שנתפסו כהישגים לטרור, כדוגמת "ההינתקות".
(3) ההישגים הצבאיים של ישראל דוגמת מבצע "חומת מגן" (DEFENSIVE SHIELD) והפעלת הכוח במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "
עופרת יצוקה" בעזה. אלה אפשרו לישראל ליצור הרתעה ובמקרה של יהודה ושומרון, למגר הטרור על-ידי פגיעה ביכולותיו.
(4) תהליך הלמידה וההשתנות המתמשך של ארגוני הטרור ופטרוניהם, שהביא להשענות גוברת והולכת על הפעלת רקטות מאזורים הנשלטים על ידם, דוגמת עזה או דרום לבנון, לעבר העורף הישראלי.
נוכח כל אלה, המאפיינים הבולטים של הטרור על ישראל כיום הם:
א) ארגוני הטרור נמצאים בתהליך של מיסוד, כשכל אחד מהם נהיה מעורב יותר ויותר בניהול ישות מעין מדינתית כמו: חיזבאללה בלבנון או חמאס ברצועת עזה. גם עיקר הכוח החמוש שלהם עובר תהליך של מיסוד, אם כי הם משמרים מנגנונים ייעודיים להפעלת טרור.
ב) מכיוון שהחיכוך היומיומי בין גורמי הטרור לבין ישראל הצטמצם מאוד בעקבות יציאת ישראל מלבנון ומעזה, ולאור ההצלחות של ישראל, בלחימה בטרור ביהודה ושומרון ובהרתעת חיזבאללה וחמא"ס, פחת מאוד היקף הפעילות הטרוריסטית השוטפת.
ג) המדינות התומכות בטרור, ובראשן אירן וסוריה הולכות ומסירות את החסמים על היקף ומאפייני תמיכתן בטרור, ומעבירות לארגוני הטרור הממוסדים, ובראשם "חיזבאללה" וחמא"ס, נשק מתקדם, בדגש על רקטות תקניות ארוכות טווח. זאת בנוסף לנשק אחר, הדרכות צבאיות, כסף, מודיעין וסיוע מדיני. אירן וסוריה מסייעות לטרור לא רק נגד ישראל, אך למרות זאת הן אינן נתבעות לשלם מחיר כלשהו עבור תמיכתן בטרור.
ד) מכיוון שחמא"ס ו"חיזבאללה" מורתעים כיום מביצוע פיגועים, הם מתרכזים כעת בפיתוח יכולותיהם לקראת עימות אפשרי בעתיד. הם עושים זאת תוך ניצול אזלת היד של גורמים במערכת האזורית והבינלאומית שאמורים למנוע זאת, ובראש ובראשונה ניצול הפרצות בהחלטה 1701 וחולשת המדינה הלבנונית. מצרים עושה סוף סוף מאמץ יותר משמעותי למנוע הברחות אמל"ח לעזה, אבל לא ברור אם מאמץ זה הוא מספק, ובכל מקרה הוא מגיע באיחור.
ה) נמשכת ההסתה לטרור בכל המרחבים בהם פועלים ארגוני הטרור ותומכיהם, כולל בשטחי "הרשות הפלשתינית", כך שברור שהשקט היחסי המאפיין את השנים האחרונות איננו יציב. שני פיגועי הרצח שאירעו באחרונה ביהודה ושומרון מלמדים על הסכנות הטמונות בהמשך ההסתה.
לפני שמגבשים מענה לאיום הטרור חשוב לזכור שטרור איננו פעילות ספונטנית, אלא תוצאה של אידיאולוגיה והחלטה פוליטית, המועברות לציבור באמצעות אינדוקטרינציה שיטתית, והוא מבוצע בדרך כלל על-ידי ארגונים מסודרים הנהנים מסיוע רצוף ונרחב של מדינות התומכות בטרור, דוגמת אירן וסוריה. משום כך גם המענה לטרור חייב להתבסס על אסטרטגיה מקפת ורב ממדית.
ובכן, מה עלינו לעשות כדי להלחם ביעילות בטרור במאפייניו החדשים? ברמה המדינית אסטרטגית עלינו להבין
בראש ובראשונה שכניעה לטרור או נסיגה מפניו, רק מעודדת את התגברות הטרור. זהו הלקח המרכזי שהפקנו מהנסיגות מלבנון ומעזה. לכן, עיקרון מספר אחד במלחמה זו:
בשום מצב, אין להיכנע לטרור.
שנית, עלינו להתעקש על ויתור מלא ובלתי הפיך על השימוש בטרור כתנאי להתקדמות בתהליך המדיני. במקרה הפלשתיני, כדי שניתן יהיה להבטיח את אי ההפיכות של ויתור כזה יש לאמץ את הגישה של בניה מלמטה למעלה BOTTOM UP של היסודות של הישות הפלשתינית, שבמרכזה שינוי המסר החינוכי לכזה התומך בשלום ומתנגד להסתה לטרור ולשנאה, ומהפכה בתחום הביטחון שתבטיח לחימה אמיתית בטרור. זאת בנוסף לאבטחת החוק והסדר, שיפור במצב הכלכלי ובניית מוסדות שיבטיחו משילות ומונופול של השימוש בכח. בלי כל אלה, בדגש על השינויים בחינוך ובביטחון, כל הסכם שלום עלול להפוך להסכם של הפסקת אש זמנית, שתנוצל על-ידי גורמי הטרור להתחמש ולהתכונן לסיבוב הבא. עלינו לסייע למי שמוכן ללכת בכיוון הזה ולפעול נגד מי שמתנגד לכך, אבל עלינו להקפיד לא להיות מוטעים על-ידי מי שמציג כלפי חוץ נכונות לפעול בכיוון זה, אך כוונותיו הן חלקיות. זאת בנוסף לצפיותינו שהסכם שלום יכלול הכרה פלשתינית בזכותה של ישראל להתקיים בשלום כמדינת הלאום של העם היהודי, וסידורי ביטחון מתאימים.
שלישית, עלינו לשמר את ההרתעה נגד ארגוני הטרור. עלינו להבהיר כי יש ביכולתנו להגיב בעוצמה רבה על כל ניסיון להפעיל טרור נגדנו וכי לא נהסס לעשות זאת. עלינו לדבוק בהקשר זה בעיקרון ש
ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
רביעית, עלינו לעשות כל מאמץ למנוע את התחמשות ארגוני הטרור באמצעי לחימה מתקדמים ולהמשיך בפיתוח יכולת להגן על האוכלוסיה.
חמישית, עלינו לחזק את רוח הסולידריות החברתית והחוסן הלאומי ואת ביטחון הציבור בצדקת דרכנו. כהנהגה עלינו להוכיח לציבור כי ניתן לגבור על הטרור, גם אם הלחימה בו תהיה ממושכת ותתבע לעיתים מחיר כבד.
חשוב גם לוודא שההתמודדות נגד הטרור היא מתואמת ואינטגרטיבית ומקיפה את כל התחומים - המדיני, הצבאי, החברתי, הכלכלי, הפסיכולוגי והתרבותי. בשום פנים ואופן אסור לראות בלחימה בטרור מאמץ צבאי העומד בפני עצמו.
בה בעת עלינו לשמור על היתרון המוסרי שלנו ולהבטיח את הלגיטימציה החיונית כל כך להרחבת חופש הפעולה שלנו. הלגיטימציה צריכה להיות מושגת הן בקרב חיילינו, הן בקרב הציבור הרחב והן במערכת הבינ"ל. ישראל כמדינה וצה"ל כצבא הם סמל ומופת למוסריות ולהקפדה, במידת האפשר, שלא לפגוע באזרחים שאינם מעורבים בלחימה. משום כך אסור לנו "לאבד את הראש" מול מסמכים חסרי יסוד, מוטים, מושפעים מדעות קדומות נבזיות וכתובים בידי גורמים שמקצועיותם וכוונותיהם מוטלים בספק רב, דוגמת דוח גולדסטון. הממשלה וצה"ל צריכים לבדוק כל טענה על התנהגות לא ראויה לטובתנו, ללא קשר לדרישה של גורם חיצוני כלשהו, ולפעול בנחישות מול מי שלא נהגו כנדרש, אם יש כאלה. עלינו להזים את האשמות השווא נגדנו מכל מקום שומה עלינו ללמוד את הלקח ולהיחלץ למאבק יזום ומאורגן לשיפור תדמית ישראל בעולם, באמצעות פעולה מתואמת בתחומים המדיני, התקשורתי, המשפטי, החינוכי והכלכלי.
לבסוף, עלינו לבצע למידה מתמשכת של ההתפתחויות, כדי להמשיך ולהיות רלוונטיים מול האתגרים המשתנים. האיום משתנה ועלינו להתאים המענה. אחרת נמצא עצמנו מתכוננים למלחמה הקודמת.
בתוך כל זאת עלינו להגביר ככל האפשר את שיתוף הפעולה עם בעלי בריתנו בעולם, ובראש ובראשונה עם ארה"ב ועם הגורמים המתונים באזורנו במאבק בטרור.
ברמה האופרטיבית, הפעילות צריכה להתמקד - ברוח העיקרון שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה - ובעיקר, על-ידי סיכול מוקדם של התארגנויות הטרור. עלינו לשאוף ליטול את היוזמה לידינו, להגיע אל הטרוריסטים ולא לאפשר להם לחוש ביטחון בשום מקום ולו לרגע. הפעילות היזומה צריכה להיות מכוונת כלפי כל המרכיבים של תשתיות הטרור - אמצעי הלחימה, המבריחים, הכספים, המתקנים המשרתים את הטרור כגון מפקדות ומחנות אימונים, וכמובן פעילי הטרור עצמם, כולל ראשיהם. פעילות מסוג זה היא המבטיחה את ההישגים בלחימה בטרור ביהודה ובשומרון, והיא חיונית בכל מרחב, בהתאם לצורך ולהקשר.
כדי להבטיח הישגים ראויים בפעילות הסיכול היזומה יש צורך במודיעין איכותי ממקורות שונים, המעובד ומופץ בזמן אמת. המודיעין נדרש הן כדי לאפשר למידה מתמשכת של דרכי הפעולה של המחבלים והכרת מקומות המסתור שלהם, והן כדי לאפשר אכוונה איכותית ומדויקת של הכוחות המבצעיים לעבר היעדים בזמן רלוונטי. כדי שהתהליך המודיעיני יתבצע כראוי יש צורך בשיתוף פעולה איכותי בין זרועות המודיעין והסיכול השונות, שבאמצעותו ניתן "לחבר את הנקודות" בזמן ולפעול במהירות.
במודיעין עצמו אין די. יש צורך גם בעליונות במידע, החיונית ליצירה מהירה של תמונת המודיעין ולהעברתה בזמן למקבלי ההחלטות ולגורמים המבצעיים. מערכות שליטה, בקרה, תקשורת ומחשבים מתקדמות הן תנאי להשגת עליונות זו.
הגורמים המבצעיים עצמם נדרשים ליצירתיות רבה, לגמישות בהפעלת הכוח ולרמת מוכנות גבוהה כדי להיות רלוונטים מול הטרור המשתנה כל העת.
העדיפות הברורה לפעילות היזומה איננה מבטלת את הצורך ביכולת הגנתית איכותית. גם לשם כך יש צורך במודיעין מעולה ובצעדים יצירתיים מעבר לגדר הביטחון, מחסומים ומאבטחים.
בקיצור הסדר הנכון בתחום המבצעי הוא
OFFENSE> FENCE> DEFENCE.
כאשר עוסקים בנושא המלחמה בטרור עולה תדירות השאלה: "האם ניתן לנצח טרור?"
חווינו בעשורים האחרונים מצבים בהם מנהיגים ומפקדים משכו כתפיים לנוכח גל טרור, והיו שטענו שאי-אפשר לנצח טרור, ולכן אין מנוס מנסיגות וויתורים.
הוכחנו שניתן לנצח טרור.
הוכחנו זאת בתחילת שנות ה-70 מול גל טרור ברצועת עזה. הוכחנו זאת בתחילת שנות ה-90 מול תופעת המבוקשים באיו"ש. הוכחנו זאת במבצע "חומת-מגן" ועד עצם היום הזה מול גל טרור המתאבדים של תחילת שנות האלפיים.
אין זה אומר שהסכסוך הסתיים, ושלא עלול לפרוץ גל טרור חדש.
ניתן להגדיר ניצחונות אלה על הטרור כניצחונות אופרטיביים, אך לא אסטרטגיים. אך כשם שהצטברות של ניצחונות טקטיים מביאים לניצחון אופרטיבי, כך הצטברות של ניצחונות אופרטיביים ואי-כניעה לטרור יביאו לניצחון אסטרטגי.
אם נדבוק בעקרונות אלה, ונגלה נחישות, סבלנות והתמדה, נוכל להצליח במאבק התובעני והמורכב נגד הטרור ולהביא לניצחון עליו.
