מה שהתחיל במתכונת צנועה וערכית הפך במהרה למופע ראוותני, המאופיין בעיקר בנגע הממאיר והפרוע של קוטביות חברתית, לפיו המשלחות לפולין מורכבות מחתך סוציו-אקונומי מסוים, ומונעות מתלמידים משכבות חלשות יותר להצטרף למסע.
המשלחת הראשונה לפולין יצאה ב-4.4.65 והשתתפה באירועים לציון 20 שנה לשחרור מחנה אושוויץ על-ידי חיילי הצבא האדום. הייתה זו משלחת קטנה מאוד של חברי "השומר הצעיר". חבורה של מדריכים ובוגרי תנועה, שהחליטו החלטה ערכית. לא החלטה מכוונת ומוכתבת.
כאשר הגיעו יחד לכלל החלטה, התגייסו לממן את המסע בעבודות נוספות במפעלים של הקיבוץ הארצי. לאחר הפסקה עקב משבר ביחסים עם פולין כתוצאה ממלחמת ששת הימים, חידשה תנועת "השומר הצעיר" את המסע לפולין בשנת 1983 באותה מתכונת צנועה וערכית המבוססת על העיקרון, שכל חברי הקבוצה ללא יוצא מהכלל יוצאים למסע.
טרם יציאתה של משלחת זו כתב אבא קובנר "...ובחושבי על מגילת היחוסין שנשרפה באירופה, היה לי צער כפול על בני הדור המצוין הזה של ישראלים, שיתבגרו ויזדקנו, אפשר אפילו שלא ידעו על מה לבכות" (אבא קובנר, העבר? העתיד? 1983).
ב-1988 יזם אברהם הירשנזון את "מצעד החיים" הראשון, ומאז לבש המצעד שלל נגעים חברתיים ערכיים, שהם סטירת לחי לכל מה שנקרא חינוך. וזאת למרות שגובש נוהל מסודר במשרד החינוך.
המסע מתנהל במשולש שבין הערים הגדולות ורשה, קרקוב ולובלין. יש המבקרים גם בלודז', על כיכר המשלוחים ובית הקברות שבה. התלמידים מבקרים באתרי מחנות המוות: אושוויץ-בירקנאו, פלאשוב, מיידנק, טרבלינקה, חלמנו וכן באתרי ההוצאה להורג כמו לופחבה. לעיתים משלבים גם אתרי "הפוגה" כמו גני שופן בורשה, מכרות המלח בוייליצ'קה, העירה הציורית זאקפונה ועוד.
ב-2006 מחיר הנסיעה היה 4,500 שקלים ולעיתים גם 5000 שקלים. בשנת 2008 המחיר הרקיע לסכום של כ-6500 שקלים וב-2010 כבר מדברים על חציית 7000 שקלים, ו... לקצר את ימי השהות בפולין.
קשה לעבור לסדר היום לנוכח העובדה שהמשלחות מורכבות מחתך סוציו-אקונומי של בעלי יכולות כספיות, ואלפי תלמידים משכבות חלשות יותר אינם מצטרפים למסע.
מיכאל בהט, מוותיקי המורים לתנ"ך ומחשבת ישראל בגליל, כתב בימים אלו באתר "עבודה שחורה" כתב אשמה חמור כלפי מארגני המסע: "החמור מכל הוא שמפעל המסעות נעשה גם סמל לפערים קשים בין עניים לעשירים בחברה הישראלית... בתי ספר באזורי המצוקה - בעיקר בפריפריה - פשוט אינם נוסעים".
אני שותף לזעמו של מיכאל בהט, גם קריאתי להפסקת המסע היא בעיקרה עקב היותה כלי גס של הבלטת פערים חברתיים. כאשר תלמיד אינו יכול לשאת בעלויות הכספיות הכבדות, משאירים אותו בבית.
להתנגדותי הנחרצת מסיבות חברתיות אני מוסיף עוד שאלות ותהיות. האם המסע לפולין הוא לא הודאה בכישלונה של הציונות, שאינה יכולה לספק יותר זהות ושורשים. אני רואה בצורך בחוויה יוצאת-דופן ביטוי למשבר זהות חריף בחויה הישראלית-ציונית.
יש לבחון האם המסע הזה הוא למעשה בעצם רק עלה תאנה, שנועד לכסות על כישלון חינוכי. לדעתי, תהליך חינוכי אמיתי צריך לקרות בארץ כתהליך איטי, רציני, מעמיק ובוחן שסופו אינו מובן מאליו.
אני גם מודאג מהעובדה שהמסע כפי שהוא מתנהל כיום נגוע בגוון פוליטי לאומני-דתי, מחנך לסגירות ושנאת זרים ומוזנח הכיוון ההומניסטי האוניברסלי של לקחי השואה.