משנכנס אדר במוסדות חינוך, יוצאים תלמידינו מהשגרה הלימודית, שאינה פסולה מצד עצמה. יש עולמות רוחניים ונפשיים גדולים ורחבים שאינם לימודיים. המפגש איתם תורם לבניין הנפש, וגם זה בכלל "חינוך", למרות שזה לא "לימודי". לכן, אם היציאה מהשגרה הלימודית מנותבת לאפיקים חיוביים של יצירה והתנדבות - הדבר יעשיר את תלמידינו, ויתרום תרומה מיוחדת לתלמידים שאינם בולטים בתחום הלימודי. אבל אם היציאה משגרת הלימודים תוביל לאנדרלמוסיה והתפרקות - זוהי החמצה אנטי-חינוכית.
הניסיון מורה שיש מקום לחשש: יש מוסדות חינוך לרוב, שבהם מתפרקות המסגרות הלימודיות בחודש אדר ולא נוצר תחליף חינוכי בעל ערך. חודש אדר במערכת החינוך הוא "הזדמנות" - הכל תלוי כיצד תנוצל. כלל זה יפה גם ביחס להופעות המסורתיות שלפני פורים - ישנה הזדמנות לתלמידים ליצור, לארגן, לגלות בגרות ואחריות; ליצור כלים וליצוק בהם תכנים; לתת ביטוי לכישוריהם האמנותיים ודרור לדמיונם; לבחון את החוש המעשי ואת היכולות הלוגיסטיות.
יש מוסדות חינוך שמנצלים הזדמנות זו בצורה מיטבית: תלמידיהם מעלים הופעות איכותיות, בתוכן ובצורה. אבל, לצערנו הדבר לא מקיף את כל המוסדות. ביתר המוסדות, מועלות הופעות חסרות עומק, רמתן נמוכה, המתמקדות בביקורת קטלנית כלפי הצוות החינוכי.
גם אם נתעלם מאיסורי "לשון הרע" ו"הלבנת פנים", עלינו לשאול: מה הופעות מסוג זה תורמות לתלמידינו? התשובה היא שהן עשויות לתרום להן ב"כלי" (= "להרים הופעה") אבל לא ב"תוכן". הן מביאות לידי ביטוי יוזמה, יכולות ארגוניות, אחריות וכדו'. אבל השקעה ב"כלי" ללא "תוכן" מעבירה מסר אנטי-חינוכי.
האם ניתן לחולל שינוי? נדמה שיש כאן מלכוד: אנחנו מבקשים לתת לתלמידינו הזדמנות לגלות עצמאות, להוכיח את עצמם, בלי לכפות את עצמינו. אבל ידי תלמידינו כבולות למסורת ארוכת שנים של הופעות ביקורתיות והיתוליות ובמקביל, מרבית התלמידים מתקשים להכין תסריט ברמה גבוהה, ללא תמיכה והכוונה של אנשי חינוך מנוסים. ההופעות בפורים הן תמונת ראי של העולם התרבותי-רוחני של תלמידינו.
הפתרון הוא הצבת רף גבוה יותר של הופעות. ולשם כך, יש להתחיל את הטיפול החינוכי בהופעות של פורים, לא בראש חודש אדר אלא במוצאי חנוכה. ההופעות אינן תוכניות בידור שניתן לשלוף מן השרוול אלא פרי של מחשבה ויצירה מסודרת. עם הרמת הרף, יתקבל הליווי של המחנכים כדבר מובן מאליו על-ידי התלמידים, ולא כפיקוח של "שוטרים". העבודה האינטנסיבית על ההופעות, תכניה ואמצעי הביטוי האמנותיים, תתרום רבות לחינוכם של התלמידים.
יותר ממה שהדבר מחייב את התלמידים, הוא מחייב את המחנכים: לא להתייחס להופעות כ"גזירה" או כ"קללה" שצריך להקטין את מימדי נזקיה, אלא כאתגר חינוכי של "לכתחילה", שמצריך משאבים חינוכיים, הארת פנים ושמחה. זה יחייב שינוי ביחס נפשי של אנשי החינוך כלפי ההופעות: במקום דאגה מפני ה"בושות" שההופעות עלולות להביא, אמורה לשרור תקווה גדולה בצמיחה הרוחנית והנפשית שההופעות עשויות להביא.