אני שואל את עצמי מעת לעת מדוע אזרחי ישראל לא יכולים ליהנות ממה שנהנים אזרחי מדינות אחרות בחוץ לארץ. אתה בא למדינות מפותחות כמו שלנו, וחלקן אפילו פחות מפותחות, ואתה יכול לנוע במהירות בכבישים, וברשת רכבות, ולהגיע ממקום למקום במדינות שהן גדולות משלנו בהרבה.
במדינת ישראל אתה תקוע בפקקים על הכבישים. פעמים רבות לאזרחים פשוט "נגמר הכביש". אתה מגיע אחרי משאית ואתה לא יכול לנוע. יש גם כבישים שהם פחות בטיחותיים בדרום ובצפון וקורים אסונות מחרידים. אני שואל את עצמי מדוע הדבר הזה חייב להימשך ככה, שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. אני חושב שזה לא צריך להיות ככה.
הגיע הזמן לשנות את זה ולהפוך את מדינת ישראל למדינה של המאה ה-21, עם רשת תחבורתית מודרנית של כבישים מהירים ורכבות. זו בעצם ההצעה של תוכנית "מחבר-ישראל", נתיבי ישראל, בהם אנחנו פשוט מחברים את הארץ. המדינה שלנו היא אחת מהמדינות הקטנות בעולם. אין שום סיבה שנחיה פה עם רשת מיושנת של תחבורה, כשאנו יכולים בנקל בתכנון רב-שנתי להפוך את המדינה לאחת המדינות המתקדמות, המחוברות, המרושתות בעולם.
הדגש הוא על המילה רשת תחבורה מהירה ברחבי הארץ. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעלות על כביש בקריית שמונה ולנסוע ללא רמזור עד דרום הארץ. באותה מידה אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעלות על רכבת בכל מקום בארץ ולהגיע לכל חלקיה. הדבר הזה נעשה במדינות אחרות שהן הרבה יותר קטנות מאיתנו. משום מה הדבר מתעכב ומתעכב במדינת ישראל.
אני חושב שהרישות של הארץ ברשת תחבורה ארצית זה הרעיון הראשון והמכונן של מה שאנחנו עושים כאן. לדבר הזה יש שתי השלכות מיידיות - השלכה חברתית והשלכה כלכלית.
ההשלכה החברתית היא צמצום פערים ומתן שוויון הזדמנויות חברתי, משום שבבת אחת אנחנו מקרבים את הנגב ואת הגליל למרכז הארץ, ואת מרכז הארץ לנגב ולגליל. אנחנו מאפשרים לאנשים לנוע וגם לגור ולעבוד במקומות השונים, ולהתנייע במהירות.
המרחקים בארץ אינם גדולים. אנחנו בסופו של דבר נגיע למצב שרוב אזרחי ישראל יחיו בטווח של שעה מת"א, והשאר יגורו כמעט כולם בטווח של שעתיים. אלו מרחקים קטנים, והדבר הזה מייצר אינטגרציה חברתית, הוא סוגר פערים. הוא מייצר מדינה אחת במקום שלוש מדינות - מדינת גוש דן, עם אולי איזו שלוחה בירושלים, מדינת הנגב ומדינת הגליל. אנחנו רוצים מדינה אחת שיש בה שוויון הזדמנויות לכולם.
הדבר השני זה המנוע הכלכלי רב העוצמה שאנחנו מקבלים ע"י פתיחת הצפון והדרום לפיתוח, גם באמצעות הכבישים המהירים והרכבות, גם באמצעות הפתיחות של הקרקע, דבר שכבר ביצענו, גם באמצעות דבר נוסף שיגיע בקרוב מאוד וזה הרפורמה בחוקי התכנון והבנייה כדי לצאת מהמצב שבישראל הכל תקוע ופקוק.
אני רוצה בקיצור נמרץ להראות לכם את שלבי ההתפתחות של החזון הזה. עד 2004 היינו ברשת תחבורתית של חדרה וגדרה. היינו בפרוזדור צר לאורך כביש החוף, שבו היה כביש מהיר אחד עם שדירה שנייה שהוקמה. אבל למעשה השדרה התחבורתית, שהיא פחות או יותר מודרנית, הייתה מוגבלת לשרוול הצר והקצר הזה.
משנת 2004, עם כניסתי לאוצר, עד שנת 2010 התווינו תוכנית תחבורתית שפרסה את השדרה של חדרה-גדרה, הביאה אותה עד יוקנעם והביאה אותה עד בית קמה. אתם יכולים לבחון את הדבר הזה היום באמצעות כביש 6 וגם בפריסה נוספת של תחבורה. זה מה שנעשה עד היום.
היום אנחנו מדברים על שני שלבים נוספים:
בעשור הקרוב הרחבת ופריסת רשת התחבורה לכרמיאל, לבית שאן, לבאר שבע, כמובן גם לצומת כברי ולנהריה דרך כביש 6. כלומר אנחנו פורסים גם את רשת הכבישים המהירים והרכבות עמוק לתוך הגליל וגם לבאר שבע ואף דרומה מבאר שבע. את זה אנחנו עושים מייד. אנחנו מוציאים לפועל תוכניות שהן זמינות, ובמקביל אנחנו עורכים גם תכנון מפורט, שיאפשר לנו בעשור הבא לפרוס רשת של רכבות מקריית שמונה עד אילת.
אלו תהליכים שמתבצעים, אנחנו לא מעכבים שום דבר בחזון הזה, אנחנו מתקדמים צעד צעד. ההקצאה הכספית כרגע מתייחסת לעשר השנים הקרובות, אבל למעשה אנחנו מכינים את התשתית להשלמת הרשת הארצית גם בעשור הבא.
אני מראש אומר לכם שיכול להיות מאוד שאנחנו נחליט לקצר את התהליך, שזה לא יקח 20 שנים. זה יכול לקחת 15 שנים ואפילו פחות. אנחנו כרגע יוצאים לדרך, ותוך ארבע שנים תושלם כל פעולת התכנון המפורטת. באותה עת אנחנו נחליט לגבי מה שקורה מעבר ל-2010, ויכול להיות שהתוכנית הזאת תתכווץ.
בכל מקרה, במה שאנחנו מציגים היום, בעשור הזה ובעשור הבא, מדינת ישראל תהיה מרושתת בכבישים מהירים וברכבות, ואני חושב שזו בשורה לכל אזרחי ישראל, גם בקירוב הפריפריה, גם ביצירת מנוע כלכלי, גם ביצירת שוויון הזדמנויות חברתי לכולם, וגם במתן אפשרות לאזרחי ישראל ליהנות ולא להתייסר בכבישי ונתיבי התחבורה בארץ.
