פוגלמן שב ומצטט את פסיקת בית המשפט העליון: "עובד הציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה אפילו מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור. ככל שההיכרות האישית רופפת יותר, טובת ההנאה 'נכבדה' יותר, או הקשר עם התפקיד אמיץ יותר, כן תגבר הנטייה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש". הוא מוסיף: "כאשר עסקינן בטובת הנאה שניתנה בבחינת 'שלח לחמך', ניתן להידרש, בין היתר, גם לנסיבות הבאות: טיב הקשרים בין נותן טובת ההנאה לבין מקבלה (האם קיים קשר שחורג מהיכרות פורמלית, דוגמת קשר משפחתי או חברי); האינטרסים האישיים והכלכליים של נותן טובת ההנאה; ונגיעתו של מקבל טובת ההנאה לאינטרסים אלה". פוגלמן מוסיף: "איני סבור כי תנאי בלעדיו אין להחלת החזקה [שמדובר בשוחד] הוא הוכחת אינטרס ממשי-מיידי של נותן טובת ההנאה שלעובד הציבור יש אפשרות לקדמו. אכן, מקום שבו קיים אינטרס מיידי ומובהק, עשוי הדבר לחזק את המסקנה כי עסקינן בשוחד (גם אם, לדוגמה, קיימים בין מקבל טובת ההנאה לנותנו יחסים חבריים). עם זאת, קביעת תנאי שכזה לא עולה בקנה אחד עם ההגמשה וההרחבה של דרכי השוחד שקובע סעיף 293 לחוק; ומצמצמת את האפשרות ששוחד יינתן שלא בעד פעולה מסוימת אלא 'כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל' (כפי שקובע סעיף 293(3) לחוק העונשין). עלינו לבחון אפוא אם קיימים (או עתידים להתקיים בעתיד הנראה לעין) אינטרסים של נותן טובת ההנאה שבידי עובד הציבור האפשרות לקדמם. "...להבדיל - מקום שבו יוכח כי לנותן טובת ההנאה אין אינטרסים כלשהם שקשורים לתפקידו של מקבלה; ואף נראה שלא יתקיימו כאלה בעתיד הנראה לעין, יהיה קושי ממשי להסיק את יסוד ה'בעד' והמודעות לו מנסיבות המקרה בלבד... הנה כי כן, הקו המפריד בין שוחד שניתן לעובד ציבור על-מנת להטות למשוא פנים בדרך כלל לבין הפרת אמונים בדרך של קבלת טובת הנאה, ניצב בבחינת הטעם להעברת טובת ההנאה. בהעדר ראיות ישירות להוכחת טעם זה, יש לבחון את מכלול הנסיבות ובהן את מערכת היחסים שבין עובד הציבור לנותן טובת ההנאה ולראות אם זו מלמדת, מניסיון החיים, כי בשוחד עסקינן. "על-מנת שמתן טובת הנאה תינתן במבט צופה פני עתיד, בבחינת שלח לחמך, יש לעמוד על כך שקיימים לנותן אינטרסים שניתן יהיה לקדמם בעתיד. באין ראיה על אינטרס של נותן השוחד ולו בעתיד הנראה לעין, קיים קושי בשימוש בחזקת בן-עטר [לפיה מדובר בשוחד] להוכחת שוחד שניתן על-מנת להטות למשוא פנים בדרך כלל. זאת מאחר שמי ששילח את לחמו עשה כן על-מנת למוצאו ברבות הימים". בית המשפט העליון שינה, בהסכמת הצדדים, את הרשעתו של שמעוני ממרמה והפרת אמונים לשוחד בנוגע ל-100,000 שקל שקיבל מן הקבלן גבי מגנזי. המדינה התנתה את הסכמתה למתווה שהציע העליון בכך שהוא יבהיר את הסיבה לשינוי זה וכעת התפרסמו הנימוקים. השופטים דוד מינץ ועופר גרוסקופף הסכימו עם פוגלמן. את המדינה ייצגו עוה"ד אבי וסטרמן, שרית משגב, נגה בן-סידי, ירון גולומב והילה גבאי, ואת שמעוני - עו"ד אשר אוחיון.