המשפט העברי העדכני מחייב בעלים של כלב לפצות את מי שננשך על ידו, מאחר שבניגוד לעבר - פגיעותיהם שכיחות. כך אומר (16.7.22) שופט בית משפט השלום בתל אביב, מנחם קליין, המוצא בהלכה תימוכין לקביעות החוק בנושא זה. קליין מסתמך על מאמרו של הרב נתן חי, רב היישוב איתמר, אשר פורסם בידי מכון התורה והארץ. הרב חי סוקר את המקורות החל מן המשנה ועד לפוסקי זמננו, ומסביר שיש הבדל בין הכלבים בארץ ישראל שלפני כ-2,000 שנה לבין הכלבים המודרניים. בתקופה העתיקה הכלבים היו מעטים ושימשו בעיקר להגנת יישובים ולליווי צאן. מזונם לא היה מצוי בשפע והם עלולים היו לתקוף מתוך רעב. לעומת זאת, כיום הכלבים אינם רעבים ולכן מעטים המקרים בהם הם גורמים נזק לרכוש. המצב לגבי תקיפת בני אדם הוא הפוך. היישובים בימי המשנה היו קטנים והכלבים היו מועטים, בעוד כיום היישובים גדולים והכלבים מרובים, כך שהחיכוך עימם שכיח יותר. בעבר חיו הכלבים באווירה כפרית פסטורלית ונטולת גירויים, ואילו כיום רעשים וגירויים שונים הופכים אותם לתוקפניים. "בימינו יש תעשיה שלמה 'המייצרת' כלבים נושכים שיש להם ביקוש רב, לא רק למערכת הביטחון וכדומה, אלא גם למשפחות המחזיקות אותו בבית ובחצר. כך שבמרחב העירוני הצפוף נמצאים הרבה כלבי תקיפה דרוכים הנכנסים לפעילות עקב גירויים שונים. כך מתרבות הנשיכות של כלבים שהרגישו מאוימים או שהרגישו שמאיימים על בני המשפחה שהם מלווים", אומר קליין. הרב חי מסכם, כי בתקופת המשנה והתלמוד הנזקים השכיחים שגרמו הכלבים היו קשורים להשגת מזון (נזקי שן במושג ההלכתי), ואילו נשיכה (נזקי קרן במושג ההלכתי) נחשבה כדבר חריג. אולם בזמננו, שמזונם של הכלבים מצוי בשפע, מעטות תביעות הנזיקין בתחום נזקי רכוש, ורוב התביעות על התנהגות כלבים הן על נזקי גוף. קליין מוסיף, כי כתוצאה משינוי זה "כיום ייתכן שניתן להגדיר מבחינה הלכתית את התופעה של תקיפת ונשיכת כלבים כנזק שכיח ומצוי, בשונה מההגדרה המקורית בזמן חז"ל ובתקופות קודמות. ולכן גם לדיינים בזמן הזה נתונה סמכות מן הדין לחייב על נזקים אלו. שינוי זה מחזק את התוקף של החוקים המאפשרים לחייב ממון על תקיפה, כיוון ששינוי המציאות יוצר צורך בהתקנת תקנות. שוני זה גורם לכך שייתכן שיש להגדיר, בהתאם למשפטי התורה, כל כלב בימינו כמוּעד מתחילתו. לחלופין, שוני זה מסביר את הצורך בחוק המדינה המהווה תקנה בעלת תוקף הלכתי מכוח 'דינא דמלכותא דינא'". הדברים נאמרים בפסק דין בתביעתה של אישה ילידת 1947, אשר ננשכה בשנת 2017 בידי כלבם של יאיר הלל ונחמן הלל כאשר טיפלה באלרט הלל המנוחה, אמו של יאיר. היא תבעה גם את עמותת מטב שהעסיקה אותה. הביטוח הלאומי קבע לתובעת נכות תפקודית של 41% והצדדים הסכימו על נכות נפשית של 20%. קליין קיבל את התביעה נגד כל הנתבעים, לצד אשם תורם של 20% שהטיל על התובעת. הוא חייב אותם לפצות אותה (נטו) ב-80,000 שקל.