גם הוורמכאט היה מרוצה מה"הודנא" שלו

הקונספציה הולידה אסטרטגיה, הפיקוד העליון של צבא צרפת בחר באסטרטגיית המגננה, והאסטרטגיה הולידה את "קו מאז'ינו" - גידור המדינה אשר יבטיח לצרפת... שלום. "תהליך השלום" חדר לכל וריד ותא בדוקטרינה הצבאית הצרפתית: הוא שיתק את החשיבה האסטרטגית של הפיקוד הבכיר והכתיב את כל ההיבטים של הכנת הצבא - בניין הכוח, האימונים והתוכניות האופרטיביות של המטות. תרדמת "תהליך השלום" שבתהּ את הרוב, אך לא את כולם. בודדים הבינו לאן מובילים את צרפת"שוחרי השלום", ביניהם גנרל ז'אן-באטיסט אסטיין, אבי חייל השריון הצרפתי, אשר ניסה לקדם רעיון של הצבת עוצבות טנקים כמרכז כוח התקפי ולא הגנתי. לאחר שהרעיון לא התקבל, שוב ניסה להעלות אותו על סדר היום סגן-אלוף צעיר - שרל דה-גול. אך ממשלת צרפת פסלה את תוכניותיו כ"מנוגדות לאסטרטגיה הצרפתית הגלובלית" - מגננה למען שלום... בתוכניות האופרטיביות לשנת 1940 אשר הוגשו למטה הכללי הצרפתי נכתב: "להימנע בכל מחיר ממבצעים משמעותיים בחזית הגרמנית". החלופה שהועלתה על-ידי צרפת ובעלות בריתה הייתה אסטרטגיה של סנקציות כלכליות, שהיו אמורות להרתיע את גרמניה מנקיטת צעדים תוקפניים. תהליך השלום צבר תאוצה. בתחילת אוקטובר 1939, לאחר ההינתקות מחבל הסאר, ביקר פרשן צבאי צרפתי ב"חזית" וכתב: "שקט ושלווה מופלאים שוררים כאן - התותחנים שלנו ממוקמים על גדות הריין, מביטים בשוויון נפש ברכבות הגרמניות המובילות פגזים ותחמושת במרחק יריקה מכוחותינו. טייסינו מרחפים מעל ארובות בתי החרושת של האויב מבלי להטיל פצצות". משימתו העיקרית של המטכ"ל הצרפתי הייתה לא להטריד את הגרמנים, כדי ש"לא להיגרר לפרובוקציות"... והאויב? הגרמנים הצטרפו ל"תהליך השלום" בשמחה רבה. גרמניה צברה כוח. וכך כתב על אותם ימים הגנרל-פלדמרשל קסלרינג: "למזלנו האויב גילה פסיביות מוחלטת, וכך איפשר לנו לקראת מאי 1940 לסגור פערים וחוסרים בהצטיידות ובחימוש של גרמניה". ב-18 באוקטובר פרסם הפיקוד הבכיר של צבא גרמניה את פקודה מס' 7, שהורתה לכוחות הגרמניים להימנע מכל פעילות צבאית אקטיבית בחזית. הוורמכט היה מעוניין ב"הודנה". האם הבינו בעלות הברית של צרפת את האבסורד ואת הסכנה שב"תהליך השלום" הצרפתי-גרמני? כאשר חבר הקבינט הבריטי ממפלגת השמרנים ל.ס. אמרי (Amery) הציע להטיל פצצות זרחן על יערות גרמניה, ענה לו הממונה על חיל האוויר בקבינט הבריטי, סר קינגסלי ווד: "נו באמת, זה בלתי-אפשרי - זוהי פגיעה ברכוש פרטי, אולי גם תציע לנו להפציץ מכרות בחבל הרוהר?!" לפני פטירתו ב-1943 עוד הספיק סר קינגסלי ווד לראות במו עיניו פצצות נופלות על לונדון - פצצות גרמניות שיוצרו מאותו ברזל של חבל הרוהר. "המלחמה המוזרה" גרמה לייאוש והורידה את המוטיבציה בצבא צרפת. החיילים הצרפתים לא הבינו: אם הוכרזה מלחמה מדוע לא נלחמים? אט-אט הם איבדו את הרצון לשרת, וראו בנוכחותם בקו החזית עניין מיותר וחסרת טעם. כשהמצב החמיר, נאלץ הפיקוד הצרפתי הבכיר לפנות לממשלה כדי שתקבל ב-21 בנובמבר 1939 החלטה מיניסטריאלית בדבר הקמת "חיל הבידור". ב-30 בנובמבר דן הפרלמנט הצרפתי בהגדלת קצובּת האלכוהול לחיילים, ובפברואר 1940 חתם ראש הממשלה על צו ביטול של מס ההימורים (על משחקי קלפים) בצבא. זאת ועוד: הוחלט לרכוש 10 אלפים כדורי רגל לצבא המתבטל ב"חזית"... לא רק החיילים בחזית, אלא גם האזרחים בעורף הפסיקו להבין מה קורה, לשם מה נמצאים החיילים בצבא ומהי מדיניות הממשלה. ובכן, האומנם שר הצבא פטן היה ה"קברן" של צרפת ביוני 1940? כן, אך לא רק הוא. גורם נוסף "תרם" לא פחות - ואף יותר - לתבוסת צרפת: בתחילת אוקטובר 1939 פנה גוש השמאל בצרפת בדרישה לכינוס שלא מן המניין של הפרלמנט לדיון דחוף בנושא "תהליך השלום". וכך כתבו צירי השמאל בפנייתם ליו"ר הפרלמנט: "בכל כוחנו אנו חותרים לשלום, שלום צודק בר-קיימא, ואנו סבורים שתהליך השלום עשוי להביא לשלום". בעוד גרמניה הנאצית עומדת בפתח וצוברת כוח, השמאל הצרפתי אמר את דברו: "אנו סבורים שהשלום הוא בר-השגה, אנו קוראים לחתור להשגת ביטחון קולקטיבי והדדי בין כל הצדדים באירופה". השמאל הצרפתי אומנם חתר לשלום, אך לא הוא אשר המציא את "תהליך השלום" באירופה של ערב פלישה גרמנית לצרפת. השמאל רק ביצע הנחייה, אשר הגיעה אליו מחוץ לארץ. הנחיית הבמאים של פסטיבל השלום, "בעלי הבית" האמיתיים של השמאל הנאור, הייתה באותה העת לנטרל את בעלות הברית, לכרסם ביכולתן ובנחישותן להילחם בגרמניה, ולהרדים את דעת הקהל על-ידי תעמולת שלום. וכשנלחמים למען השלום - כל האמצעים כשרים. כמיטב המסורת של "מחנה השלום", שילב השמאל הצרפתי את האמצעים הלגאליים (פרלמנט, עיתונות, חופש הביטוי) עם האמצעים המחתרתיים - החל משביתות במפעלי תעשיה שביצעו הזמנות צבאיות וכלה בחבלה ישירה מצד פועלים בטנקים, בתותחים ובמטוסים על פסי הייצור. ובכן, צרפת נפלה קורבן לשני תהליכים מקבילים: החבלה האידיאולוגית של המיעוט השמאלני הקיצוני בצרפת, המאורגנת, מונחית וממומנת על-ידי גורמים אינטרסנטיים עוינים מחוץ למדינה, הניעה את "הגל השני", תהליך נלווה רחב הרבה יותר, שעיקרו השלטת הקונספציה של "חתירה לשלום" ושל העדפת "מזעור האבידות" במקרה שאין ברירה ובכל זאת מוכרחים להילחם. האם הייתה ההנהגה הצרפתית עיוורת לחלוטין למתרחש? ממשלת צרפת התפכחה והבינה שמדובר בחבלה אידיאולוגית, פעילות עוינת נרחבת, שנועדה למוטט את צרפת מבפנים. אומנם הוטל איסור על הפצת עיתוני שמאל, ארגוני השמאל הקיצוני הוצאו אל "מחוץ לחוק" וצירי הפרלמנט השמאלניים הוצאו מכל הוועדות והמוסדות. אך צעדי הממשל הצרפתי היו חלקיים למדי ומאוחרים מדי. המשך ההתרחשויות מלמד כי החבלה האידיאולוגית של השמאל הסבה לצרפת הרס בלתי הפיך: המלחמה המוזרה הסתיימה ב-10 במאי 1940, בעקבות מתקפה גרמנית רחבת היקף שבה הובסה צרפת במהירות הבזק ובאופן מוחלט. צבא חזק ביותר באזור ערב המלחמה, הינתקות, גנרל שהוא גיבור לאומי לשעבר העומד בראש מערכת הביטחון ומטיף להימנעות מלחימה ולמזעור האבידות, קונספציית המגננה וקו "הגדר", שמאל קיצוני המניע את ה"מאבק למען השלום" בהנחייתם ובמימונם של גורמים עוינים מחו"ל, ציבור רחב הנסחף לתוך מערבולת של "תהליך שלום", ניוון ערכִּי וייאוש בקרב חיילים ואזרחים - האם אלה הם אבני הדרך של המלחמה "המוזרה" הבאה?