מובן שאסור לנו בינתיים להשתמש במונח "שואה", גם משום שעוד לא הוכח שהייתה כוונה להשמדת העם הארמני כפי שהוכח במקרה של הנאצים, וגם בגלל כמות הנרצחים היהודיים לעומת הארמנים. אבל ההערכות הבדוקות והמיהמנות מדברות על טבח בסדר גודל של מיליון וחצי נפשות. הטורקים גירשו את הארמנים מבתיהם ומכפריהם לצעדות מוות, לעבר המדבריות הסוריות כשבדרך הומתו בצורות שונות ומשונות.
כל אותם מתחסדים מהשמאל מדברים פתאום על מה שישראל יכולה להפסיד או להרוויח מבחינה מדינית אם תנקוט עמדה, כשההיבט המוסרי נעלם ונאלם לפתע פתאום. כיצד תוכל ישראל לזעוק מעתה נגד מכחישי השואה למיניהם, כאשר היא משתפת פעולה עם הכחשת רצח העם הארמני.
אבל יש גם היבט נוסף. גם היום נתון העם היהודי בארץ ישראל בסכנה, מול אלה המודיעים בפירוש על הצורך לחסל את היהודים ואת מדינתם במזרח התיכון. במיוחד אנו, במדינת ישראל, חייבים לזכור את האדישות והשתיקה של כל העולם מול השמדת מיליוני יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. אנו חייבים להבין שהשתיקה הנוכחית של מעצמות העולם הדמוקרטיות מול רצח העם הארמני מהווה התרעה למה שעלול לקרות כאשר ואם ינסו לממש את האיומים להשמדת עם ישראל בארץ ישראל.
היום כבר ידוע שכאשר הציג היטלר את תוכניתו להשמדת היהודים בפני אנשיו ושמע טענותיהם כי הדבר עלול לסבך את גרמניה, הוא השיב: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?". ואגב בעניין זה: הרומן ההיסטורי המדהים משנת 1933 - "40 הימים של מוסא דאג" - שכתב היהודי האוסטרי פרנץ ורפל, משווה בין גורלם המר של הארמנים לזה של היהודים. מכאן, שהאדישות העולמית כלפי רצח העם הארמני והאדישות אליה, היוו מרכיב משמעותי בשואת ההשמדה של העם היהודי.
בשל שיקולים פוליטיים מתעלמות מדינות רבות בעולם מרצח עם זה, כולל מדינת ישראל עצמה, בשל היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה. אפילו ההתקשרות הטורקית עם ציר הרשע של אירן וסוריה אינה משפיע אצלנו על עמדה זו.
ביום 24 באפריל יצוין רצח העם הארמני ברובע הארמני בירושלים. הארמנים מציינים את יום זה כ"יום השואה הארמנית", מאחר שבו החלה הממשלה העותומאנית בצעדים לדיכוי ולהשמדת העם הארמני שבשטחה.
ברור שנציגות ישראלית רשמית לא תשתתף באירוע, אבל אישים כמו יו"ר הכנסת
ראובן ריבלין, שר החינוך
גדעון סער, ארגונים ציוניים ותנועות נוער, ללא הבדל השקפה פוליטית - ראוי וחיוני שישתתפו הפעם באירוע זה.
>
