התנועה הפמיניסטית היא תנועה לשינוי חברתי, שמטרתה הרחבה היא השגת שוויון וצדק חברתי. בראשיתה, במה שמוכר כגל הראשון של פמיניזם במאה ה-19, היו עיקר המאבקים שהובילה התנועה מופנים לשינוי מעמדן הנחות של נשים בחברה. נשים שנעדרו את הזכות ללמוד, לבחור, לעבוד. בגל השני של הפמיניזם היה עדיין המאבק ממוקד באוכלוסיית הנשים, אולם התנועה הפכה מוקד משיכה למאבק חברתי, כשהדוגמה הבולטת לכך הייתה החיבור בין המאבק הפמיניסטי למאבקם של השחורים בארה"ב.
מרגע שהורחבו גבולות החשיבה הפמיניסטית מעבר לגורלן של נשים לבדן, היא הפכה לתנועה חברתית. הפמיניזציה של המאבק החברתי, משמע, הובלת מאבקים חברתיים על-ידי נשים בעלות תודעה פמיניסטית - העבירה, הלכה למעשה, את האחריות לצדק חברתי לידיהן של נשים.
תופעה זו ניכרת במיוחד בישראל, חברה המושתתת על חלוקה מגדרית ברורה שלפיה העיסוק בביטחון מופקד בידיהם של גברים, עדיף גנרלים לדורותיהם, בעוד נשים מפגינות "שליטה" בתחום החברתי הנעזב. ארגוני החברה האזרחית בישראל מונהגים בידי נשים ונשים הן הפעילות המרכזיות בו. כתחום בו הסיכון של חשיפה לקשיי החיים, לעזובה, להפליה ולדיכוי הוא מקסימלי והתשלום הוא מינימלי, מצאו נשים את מקומן ב"טבעיות" מקוממת.
בימים אלה נחשף בישראל סיכון נוסף אליו חשופות נשים אלה, הסיכון של העמדתן כמי שמעשיהן לא רק שאינם נוגעים לענייני הביטחון החשובים, אלא הם מאיימים עליהם באופן ישיר. נשים המובילות מאבק חברתי נחשבות למי שמסכנות את הביטחון בישראל. "שונאות ישראל", "אוהבות ערבים" וכיוצא באלה כינויים המבקשים לסמן נשים כמחרחרות ריב ומדון וכמי שמסכנות את בטחונה של ישראל, מסמנים את מעמדן כנחות עוד יותר, אבל בעיקר כדורשות ריסון ופיקוח. תחת אשר תקבלנה נשים את אותו "תגמול סמוי", המוכר בספרות הפמיניסטית כתגמול הבעייתי והבלתי-משולם של סיפוק אישי מעבודתן, הן מועלות על המוקד כמי שגורמות לחברה כולה לשלם את מחיר ביטחונה ויציבותה.
יום האישה הבינלאומי מזכיר לכולנו את מעמדן המוחלש של נשים בעולם. במדינות רבות נמצאות נשים במצב של בקשת מסתור ומקלט רק משום שהעזו לעמוד בחוד החנית של המאבק לשוויון. הפיכת ישראל למדינה נוספת ברשימה בינלאומית זו אינה עובדה שיש לחוגגה ביום זה. הבינלאומיות שמעניקה שותפות זו לנשים, היא כזו שיש להתנגד לה בכל הכוח. זאת הפעם, צריך מאבק זה להיות של כולנו, ולא שוב, מוגבל לנשים בלבד...
