המדינה מערערת לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לבטל שניים משלושת סעיפי האישום בפרשת בזק. לטענתה, השופטת מיכל אגמון-גונן התעלמה מן העובדות בכתב האישום ובפירוש הדין, ואף הפעילה למעשה ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת שלה בהחלטתה להגיש כתב אישום בפרשה. הנאשם המרכזי בפרשה הוא בעל השליטה לשעבר, שאול אלוביץ (המואשם גם במתן שוחד לבנימין נתניהו בתיק 4000). משמעות ההחלטה היא ביטול שניים משלושת האישומים נגדו; וביטול כל האישומים נגד אור אלוביץ (בנו של שאול), שהיה דירקטור בבזק; מי שהייתה מזכירת החברה, לינור יוכלמן, ויועץ החברה, עמיקם שורר (ראו קישור משמאל). כתב האישום עוסק בשתי עסקות בעלי עניין בהיקף של מאות מיליוני שקלים שביצעו בזק ואלוביץ בשנים 2017-2013: מכירת השליטה בחברת Yes מחברת יורוקום שהייתה בבעלותו המלאה של אלוביץ לבזק הציבורית; ורכישת שירותי לווין בידי Yes מחברת חלל שהייתה גם היא בשליטתו הפרטית של אלוביץ. האישום הראשון, אותו הותירה אגמון-גונן על-כנו, מייחס לאלוביץ ולבכירי Yes באותה עת פעולה מרמתית, שנועדה לנפח את שוויה של החברה וכך להעלות את התמורה שתקבל יורוקום. החלטתה של אגמון-גונן נוגעת לאישומים השני והשלישי. בשניהם נטען, כי יוכלמן ושורר הדליפו לשאול ואור אלוביץ מידע מתוך דיוני הוועדות הבלתי-תלויות שהקימה בזק כדי לבחון את שתי העסקות, מאחר שמדובר בעסקות בעלי עניין. בכך, טענה המדינה, ביצעו הארבעה עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (שכן ידעו לאן הרוח הנושבת ובהתאם לכך הגישו את העסקות לאישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית) ושל מרמה והפרת אמונים בתאגיד. אולם, אגמון-גונן קיבלה את הטענה המקדמית לפיה כתב האישום אינו מגלה עבירה, שכן אין חובת סודיות על עבודתה של ועדה בלתי תלויה.

"סטתה מהעובדות וטעתה בפרשנות"

בערעור טוענת המדינה, כי אגמון-גונן סטתה מן העובדות המתוארות בכתב האישום, גם בהתעלמות מחלק מהן וגם בקביעת קביעות עובדתיות הסותרות את כתב האישום. ל"זוהי שגיאה יסודית המחייבת את ביטול החלטתו של בית משפט קמא, שכן הדין מחייב הכרעה בטענה מקדמית מסוג זה על בסיס ההנחה כי כתב האישום הוכח במלואו", היא ממשיכה. "אף אם מצא בית המשפט קמא כי כתב האישום אינו ברור דיו בנקודות מסוימות, היה עליו להורות על תיקונו חלף ביטולו". עוד נטען, כי אגמון-גונן שגתה באופן בו פירשה את הדין החל על עבודת ועדות בלתי תלויות ועל נושאי משרה בתאגיד. לשיטת המדינה, חובת הסודיות היא מאפיין מרכזי של הוועדה הבלתי-תלויה, במיוחד כאשר מדובר בחובה החלה על נושאי משרה החבים חובת אמון לחברה, להימנע מלהעביר מידע לבעל שליטה המצוי מצידה השני של העסקה. טענה נוספת היא, כי אגמון-גונן טעתה באופן בו ניתחה את העבירות: "בית המשפט קמא לא דק פורתא בניתוח רכיבי העבירות למשיבים, ושגה בקביעתו כי עובדות כתב האישום אינן מקיימות אותם". לבסוף טוענת המדינה, כי אגמון-גונן שגתה כאשר קבעה, כי אין להפעיל כלי אכיפה פליליים בנסיבות המתוארות בכתב האישום. לדבריה, "כתב האישום מגולל מסכת חמורה של מעשי מרמה שנקטו נושאי משרה בכירים כלפי התאגיד ומוסדותיו, הממוקמים הרחק מקו הגבול בין האזרחי לפלילי. למעשה, הפעיל בית המשפט קמא ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת של המערערת בהחלטה להעמיד לדין את המשיבים, באופן החורג מגדרי הטענה המקדמית בה דן, לפיה כתב האישום אינו מגלה עבירה". נימוקי הערעור הוגשו (23.10.22) באמצעות עוה"ד אמיר טבנקין, שרית משגב, סתיו גינת והדס נאמן-ארזואן.