לא נזקקנו למאמרו החצוף של תומס פרידמן כדי להבין שמישהו בממשל האמריקני איבד קשר עם המציאות המזרח תיכונית. האשמותיו של פרידמן - המשקפות את האווירה בחוגים בממשל האמריקני כלפי ממשלת נתניהו - הן תיאור מצבו של ממשל אובמה עצמו, המתנהג כחבורת שיכורים בדרך למלחמת ג'יהאד גלובלית שישראל ניצבת בחזיתה. נזיפותיו של ממשל אובמה ערבות לאוזני המתאבדים הללו; מטרתם הסופית אינה ירושלים אלא וושינגטון עצמה...
מול המשבר המלאכותי שיזם הממשל, דווקא נתניהו נוהג בעמיתיו האמריקניים בסלחנות (יש אומרים, מוגזמת מדי). הוא מנסה להציל מה שאפשר, להנמיך את גובה הלהבות (מול תיאורי התבערה באזור, מסתבר שהלהבות האמיתיות הן מקסימום של כיריים פלשתיניות ביתיות תוצרת אמריקה).
משיחות עם גורמים בכירים בממשלה עולה, כי הנחת היסוד להתמודדות עם המשבר היא, שמדובר ברצף אירועים יזומים שנועדו להביא להחלפת הממשלה הנוכחית בממשלה 'נוחה' יותר עבור ממשל אובמה.
הלחצים הקודמים אירעו ביחס להסכמה על נוסחת שתי המדינות ועל החזרה למו"מ - אלה נבלמו בנאום בר-אילן ובהכרזה על הקפאת הבנייה הזמנית. הפקדת התוכנית לבנייה ברמת שלמה שיחקה לידי יריבי נתניהו בממשל האמריקני. הם קפצו על ההזדמנות ויזמו משבר, מתוך מחשבה שאיום על פגיעה אפשרית ביחסי ישראל-ארה"ב עשוי לפגוע בתמיכה הציבורית של הממשלה ולהחיש את קיצה.
ושוב, הפוך מניתוחו המקומם של פרידמן, יש כאן אי-הבנה של השיח הישראלי ובעיקר קריאה לא נכונה של המפה הפוליטית: הלחצים על ישראל וביזוי הממשלה יביאו רק להתלכדות צפופה יותר של הציבור הישראלי סביב נתניהו וממשלתו.
לדעת אותם בכירים בממשלת ישראל, עצם המחשבה שראש הממשלה אמור לשלוט בכל הליך ביורוקרטי - היא נואלת. חלילה לנתניהו לעסוק בזוטות שכאלה. לדבריהם, המדינה אינה נעצרת או עוברת לדום מבחינת מנגנוניה הביורוקרטים גם אם מגיע לכאן סגן נשיא ארה"ב.
באשר ל
שיחת הנזיפה של
הילרי קלינטון. כאן הייתה השפלה פומבית לצהלת כל אויבי נתניהו מבית ומחוץ, אבל ההשפלה לא הייתה פרטית אלא לאומית, וכבר אמרו חכמינו "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול" משום שכבודו אינו פרטי אלא כבוד הציבור. הפגיעה בכבודה של ישראל תביא למחאה בציבור היהודי בארה"ב, כמו גם בקרב אוהדי ישראל בציבור האמריקני הכללי, ונזיפתה של קלינטון תפעל כבומרנג כלפי מפלגתה עוד בבחירות הקרובות לקונגרס.
לעצם העניין: ההתייחסות האמריקנית נשענת על תפיסה מערבית קלוקלת שאינה תופשת את המקום של ירושלים בהוויה הישראלית - במונחים היסטוריים אפשר לדבר על ירושלים כסמל מוחשי לעילת הקיום של העם היהודי. הפגיעה בירושלים ובריבונות הישראלית עליה נתפסת כהכרזת מלחמה על הקיום היהודי, ולכן תביא להזדקפות הציבור הישראלי (והיהודי בעולם) על רגליו האחוריות והקשחה נוספת של עמדותיו הפוליטיות.
אני מודע לכך שבשיח השמאלי אין הדברים כך, וזאת הסיבה לטעותו של הממשל, שכן הוא, כמו פרידמן, קורא בעיקר את הנאמר בתקשורת הישראלית או בפי דוברי השמאל, ואינו רואה את ייצוגם הזעום בציבור הישראלי.
בכלל, מה כבר יכול הממשל האמריקני לחדש אחרי שאולמרט (וברק בממשלתו) הציע לאבו מאזן הכל-כולל-הכל ונדחה? ובכן, אפשר לפתוח את העיתון לאנשים חושבים או דוברים שמאליים דומים ולהתרשם מהקשקושים המביכים ש"לא הלכנו רחוק מספיק" וש"אם רק נעשה צעד נוסף" הפלשתינים יתרצו ובא לציון שלום. נשיאים ורוח וגשם אין.
רבים בעולם חושבים שהמושג "בנייה במזרח ירושלים" דומה לבנייה באלג'יר, 1,000 ק"מ ממרכז המדינה. כדאי להראות לנוזפים את המפה. זהו שטח שלעולם לא יימסר לפלשתינים, לא משנה כמה מלחמות יתחוללו כאן, וזאת כבר אי-קריאה בסיסית של המפה הגיאוגרפית, מה שמחמיר את הפיאסקו האמריקני...
ולבסוף, האמירה שישראל במעשיה גורמת למותם של חיילים אמריקניים באפגניסטן או בעירק היא הקצנה אד-אבסורדום של השיח הפוליטי. בעיקרה היא נובעת מהשקפת עולם ליברלית מתרפסת בפני כל תוקפן שהוא - מתוך ההנחה המתנשאת שאנו, העולם המערבי, נבונים מכדי להתעקש על כבודנו.
בסיכום דבריו זרק פרידמן לנתניהו את הפיתיון הליברלי הידוע: כדאי לך ללכת במתווה ששירטטנו עבורך ואז "תעשה היסטוריה", אחרת "תהפוך שוב להערת שוליים". בדיוק ההפך, פרידמן: כל מי שירים יד על ירושלים, ההיסטוריה לא תעניק לו מקום אפילו להערת שוליים.