ישראל היום נכנס לאט ובשקט לעולם העיתונות הישראלי ומאז הוא צובר עוד ועוד קוראים, עוד ועוד כוח ועוד ועוד אויבים, שמאוד רוצים לחסל אותו. נדמה לי שהמלחמה הזאת מורגשת רק בברנז'ה והקורא מן השורה, ובוודאי הלא-קורא מן השורה, אינו יודע כלל שנערכת מלחמה כזאת.
בניגוד לעמיתיי, שמרבים לבקר את היציר החדש ולהטיח בו אשמות, ברצוני להצהיר: אינני רואה כל סכנה בישראל היום.
לצורך הדיון, אני נעזר
בבלוג של טובי פולק, איש
מעריב לשעבר שאינו מאוהדיו של בעל מעריב והוא מכתיר את הפוסט שלו "
עפר נמרודי צודק" ומצטט את דבריו: "ישראל היום הוא סכנה לדמוקרטיה. לתופעה הזו אין אח ורע בעולם. ישראל היום זה עיתון של מיליארדר שבא לחלק עיתונים חינם... אנחנו נגד תחרות לא הוגנת, שזה מה שמנסים לעשות בישראל היום. אדלסון מביא מוסף חינם
וזוהי סכנה לדמוקרטיה". (ההדגשה של מלים אלה - שלי. י.ד.).
אחרי שציטט את נמרודי, מוסיף טובי: "...מהפכת ישראל היום. ההפיכה האלימה של
שלדון אדלסון. היסטוריית, העיתונות הישראלית, הארצישראלית, תמיד הייתה רוויה בפוליטיקה, ביצרים, באהבות ושנאות. העיתונים הפוליטיים, שנוסדו עוד בטרם נוסדה המדינה, עסקו במרץ רב באידיאולוגיה, במפלגתיות, בדת מכל הסוגים, בהתיישבות, בסוציאליזם, בקומוניזם..."
"הסיפור הנוכחי הוא משהו שונה לגמרי. וכאן עפר נמרודי צודק... ישראל היום הוא תמצית העיוות הישראלי. ביטוי בוטה של שלטון הכסף. עוצמת ההון... מעולם לא הגיע לכאן בעל הון זר, זר גמור, אדם שלא חי כאן ולא פועל כאן ולא מנהל כאן את עסקיו, ובאמצעות כמויות אינסופיות של כסף משנה את מפת התקשורת, את המפה הפוליטית ואת כל חיינו כאן..."
"ההבדל בין תופעת ישראל היום למסורת העיתונאית הישראלית הוותיקה, היא חוסר הבושה. הברוטליות הרעיונית, היומרה לשנות סדרי שלטון וחברה".
טובי ביטא היטב דברים, ששמעתי מעמיתים וקראתי פה ושם במאמרים מלומדים.
אדלג לדוגמה רחוקה, מבריטניה של העבר הרחוק. כשהייתי עיתונאי צעיר מאוד, דוּבר על שלטון העשירים בעיתונות הבריטית של לורד ביברברוק (
Max Aitken, 1st Baron Beaverbrook). הסתכלנו על הבריטים מרחוק ואולי גם קצת מגבוה. אולם העיתונות הבריטית לא כשלה והדמוקרטיה שם לא התמוטטה. היא שגשגה.
לפני שאגיב לעניינו של ישראל היום, אזכיר שיחה שקיימתי לפני שנים עם חבר מ
ידיעות אחרונות. הוא העיר, שאליעזר פישמן, בעליו של העיתון גלובס, הינו שותף גם בידיעות אחרונות וזה יוצר ריכוז עוצמה עיתונאית גדולה. גדולה מדי.
היום, העוצמה העיתונאית הזאת מתפוגגת. גלובס מתמודד עם דה מרקר וכלכליסט. בידיעות אחרונות מפטרים אנשים ומצמצמים משכורות. העוצמה לא גדלה, אלא פחתה.
גם אצל החינמון ישראל היום אין עוצמה גדולה מדי, למרות תפוצתו ולמרות חלוקת חינם. לדעתי, עוצמה גדולה מדי גם לא תהיה!
שלדון אדלסון אינו סכנה לדמוקרטיה, כי אינו יכול לקבוע את סדר היום הציבורי!
יש תחנות רדיו (רבות), יש ערוצי טלוויזיה (רבים), יש עיתונים (כולל מקומונים, חרדיים, מגזריים, ימניים ואחרים). משום מה נוטים להתעלם מכל העיתונים אלה, למרות שהם תורמים תרומה נכבדה לדעת הקהל. וכל העיתונות המודפסת כולה מדדה אחרי הרדיו והטלוויזיה. אז ישראל היום יכול לקבוע את סדר היום? לא מוגזם להרים קול צעקה כזה?
כדאי לנו, לעוסקים בתקשורת, להוריד פרופיל. להנמיך טון. להפסיק את הזעקה.
אפשר לקיים דיון ענייני גם בעניינו של העיתון של בעל ההון. גם אם האיש חסר מעצורים ואינו פועל בתוך מערכות של בלימה ואיזון ואין מגבלה על סכומי הכסף שהוא רוצה או יכול לשרוף על השגת מטרותיו. הדיון יתקיים. כך גם העיתון. ואני מאמין שגם הדמוקרטיה.
