בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע (2.3.23) ארבעה קטינים-דאז שהשתתפו ב"חתונת השנאה" בעבירה של הסתה לאלימות, ובכך קיבל את ערעור המדינה על זיכויים בבית המשפט לנוער בעיר (השופט שמואל לייבו). המחוזי הותיר על-כנו את זיכויו מחמת הספק של הנאשם הראשון בתיק. עונשיהם של ארבעת המורשעים ייגזרו בידי בית משפט השלום. מאחר שהם היו קטינים בעת ביצוע העבירות, שמותיהם אסורים בפרסום. החתונה התקיימה בדצמבר 2015, ימים אחדים לאחר שנעצרו ארבעה חשודים, ובראשם עמירם בן-אוליאל, בעקבות רצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא ביולי של אותה שנה. בחתונתם של יקיר אשבל ורוני אשבל השמיע הזמר סיני תור שני שירים העוסקים בנקמה. למשמע השירים, הונפו ברחבת הריקודים שלטים ובהם תמונות של בני משפחת דוואבשה שנרצחו - ההורים והתינוק עלי - ותמונות של כתובת ה"נקמה" שנכתבה על קירות הבית. כמו-כן הונפו שני רובים אוטומטיים, כלי נשק, סכינים ובקבוקי זכוכית שהוכנסו לפייתם בדים כדי שייראו כבקבוקי תבערה. תוך כדי הריקודים לצלילי שני השירים, הקטינים ביחד עם אחרים דקרו פעם אחר פעם את התמונות של בני משפחת דוואבשה בסכינים. אחדים הציתו וקרעו את התמונות. יקיר שובל ושישה אחרים הורשעו בהסתה לטרור ובאלימות.

"סכנה לחבלה חמורה"

השופטים דנה כהן-לקח, דוד גדעוני ועינת אבמן-מולר בחנו מעשים אלה לאור יסודותיה של עבירת ההסתה לאלימות, הכוללת "קריאה לעשיית מעשה אלימות", כמו גם "דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עימו". המחוזי קבע, כי ארבעת הקטינים שהורשעו ידעו בזמן אמת על הרצח בדומא ושהתמונות הן של הנרצחים (אחד מהם אף נעצר ושוחרר קודם לכן כחשוד במעשה, אחר הכיר את החשודים והפגין למענם, ושני האחרים אישרו שידעו עובדות אלו). הם היו מודעים לתוכן המסית ולאפשרות הממשית לכך שהדבר יוביל לעשיית מעשה אלימות, ולכל הפחות עצמו עיניהם מפני אפשרות ממשית זו. בית המשפט עומד על צירוף הנסיבות: השחתת התמונות של בני משפחת דוואבשה בדקירה בסכין ושריפה על-ידי בקבוקי תבערה; הנפת שלט ובו הכתובת "נקמה"; והנפת כלי נשק. מעשים בוטים אלה בוצעו במהלך ריקודים נלהבים למשמע שני שירים שתוכנם קשור בנקמה. הכל זאת - במועד נפיץ ורגיש, ובנוכחות קהל הכולל צעירים רבים שעלולים היו להיות מושפעים מהתוכן המסית (וזאת למרות שכאמור גם המערערים היו קטינים ולא בעלי עמדות השפעה). בכך התקיימו יסודותיה של עבירת ההסתה לאלימות, קובע המחוזי. לדברי המחוזי, "במעשיהם של המשיבים היה כדי לקרוא לעשיית מעשי נקמה אלימים בעתיד העלולים להעמיד אדם בסכנה לחבלה חמורה, אם לא למעלה מכך; למצער היה בהם כדי לתמוך, להאדיר ולהזדהות עם מעשה רצח קונקרטי של בני משפחת דוואבשה בכפר דומא. כך, הן באופן מילולי (באמצעות הכתובת 'נקמה' ובאמצעות ביצוע המעשים למשמע שני שירים ספציפיים שמילותיהם עסקו בנקמה), ובעיקר באופן חזותי (באמצעות הדקירה, השריפה או המעיכה של תמונת התינוק עלי, בדרך שמדגימה וממחישה תמיכה ברצח). יוער כי כל אחד מהמשיבים תרם במעשיו שלו לפרסום המסית, וכן פעל בצוותא חדא עם אחרים באופן שהעצים את המעשים כמכלול". המחוזי דוחה את קביעתו של השלום, לפיה ניתן לפרש את מעשי המערערים לא כתמיכה ברצח אלא כמחאה על מעצר החשודים ועל התנהלות השב"כ בעניינם. חלקם כלל לא העלו טענה זו, וגם מצד מי שהעלו - מדובר בטענה כבושה. לגופם של דברים, מעשיהם של הנערים ברורים: הם לא הניפו, למשל, שלטים נגד הרשויות אלא כאמור השחיתו את תמונות הנרצחים. וגם אם כוונתם הייתה למחות, אזי מעשיהם עברו את גבול המותר - קובע המחוזי. המחוזי שב ומתאר את מעשיהם של הארבעה וקובע: "מדובר, אפוא, בתמיכה ובהאדרה של מעשי אלימות באופן בוטה, עוצמתי, חריג ואלים, תוך המחשה והדגמה של המסר המסית על תמונות של קורבנות פיגוע רצחני ותוך השחתה של דמויות הקורבנות בתמונות". נכון שהדברים לא הובילו בפועל לאלימות, אך עבירת ההסתה עומדת בפני עצמה ואינה דורשת שתתממש כתנאי להרשעה בה. בוטות המעשים והראיות מלמדים שלמרות שמדובר היה בנערים - התקיים היסוד הנפשי של ההסתה, קובע המחוזי.

לא הייתה אכיפה בררנית

לגבי הנאשם הראשון, שהיה בן פחות מ-14 באותו מועד, קובע המחוזי, כי למרות מעשיו הבוטים - שכולל דקירות חוזרות ונשנות של תמונת התינוק שנרצח - לא הוכח במידה הנדרשת מה ידע באותו מועד על הרצח. הוא גם הביע בחקירתו צער על מעשיו וטען שהיה שיכור. לדברי המחוזי, נותר ספק מסוים, גם אם גבולי, באשר למודעותו זהות הדמויות בשלטים שהונפו והושחתו, ומכאן - ביחס לשאלה אם היה מודע להסתה לאלימות שהייתה קשורה בכך. בהתחשב בכך, נותר על-כנו זיכויו מחמת הספק. בית המשפט המחוזי הפך את קביעות בית משפט השלום ביחס לסוגיית ההגנה מן הצדק וטענת האכיפה הבררנית שהעלו המערערים. שופטי המחוזי קבעו, כי לא הוּכחה אכיפה בררנית פסולה, בוודאי לא כזו היוצרת פגיעה משמעותית בתחושת הצדק וההגינות בעוצמה המצדיקה את ביטול כתב האישום. לדבריהם, הקטינים השתייכו למעגל הראשון של הנוכחים בחתונה, מי שנטלו חלק פעיל בהסתה לאלימות; כמעט כל המסיתים הועמדו לדין, ולכן לא מדובר באכיפה בררנית. החלטתה של המדינה שלא להעמיד לדין את מי שנכללו במעגל השני - שהניפו כלי נשק אמיתיים או מדומים - היא לגיטימית ואינה מהווה אפליה פסולה של הנאשמים. עוד דחה המחוזי את הטענה לאפליה בשל אי-העמדתם לדין של מאות חשודים אחרים בעבירות הסתה. השופטים בחנו לפרטיה את רשימת המקרים הללו ולאור זאת דוחים מכל וכל את הטענה כאילו מדובר באפליה פוליטית. הם גם ביטלו את ממצאיו של לייבו לגבי אי-העמדה לדין בעבירות הסתה, באומרם שבדיקתו הייתה שגויה ושמדובר במדיניות רוחבית של זהירות רבה מהעמדה לדין בעבירה הנושקת לחופש הביטוי. מן הנתונים "לא עולה תמונה חריגה ונדירה של הפליה משמעותית ושיטתית (או קרוב לכך), כנדרש לצורך הוכחתה של אכיפה בררנית תוצאתית שאינה נובעת ממניע פסול". את המדינה ייצגו עוה"ד אשרת שהם ונהורא לוי; את הקטין שזוכה ייצגו עוה"ד אברהם כהן ורועי גיא-גרין; ואת המורשעים - עוה"ד משה פולסקי, מנחם שטאובר, מוריה ששון ודוד ברהום.