[השורה שבכותרת לקוחה משירו של פול צלאן "אדמה הייתה בהם" (מתוך הקובץ "סורג שפה" בתרגום שמעון זנדבק)]
בעוד שמונה ימים, בלילה שבין 19 ל-20 באפריל, ימלאו 40 שנה לרגע שבו קפץ פול צלאן אל מותו, מגשר מיראבו אל מימי הסיין בפריס. אם אדם קופץ מגשר, אל הנהר, באמצע הלילה, הדעת נותנת שיש לו (או שלפחות הוא חושב שיש לו) סיבות טובות לכך. מבחינתו של צלאן, אלוהים - אותו כינה בהמשך בכינויו הקבלי, "שום איש" - לא הציל אותו ממחנות המוות הגרמניים, אף אחד, גם לא "שום איש", לא היה יכול להציל אותו.
זה היה מוות ידוע מראש. הוא נולד בשנת 1920 בצ'רנוביץ בבּוּקובינה, בבית יהודי. אביו הציוני לימד אותו עברית, אבל התרבות שסביבה נע הבית הייתה התרבות הגרמנית. פול הצעיר ביטל את הציונות וראה בעצמו "אוניברסליסט", אחר-כך "קומוניסט", ואחרי שבשנת 1940 כבש הצבא הרוסי את בוקובינה, הפך, לפי הגדרתו שלו, ל"טרוצקיסט".
לאחר הכיבוש הגרמני (1942) נשלח למחנה כפייה. על שעבר עליו במחנה, נהג לענות במילה אחת: "חפרנו".
...חפרו. הם חפרו וחפרו, כך עבר
עליהם יומם, לילם. ולא היללו את אלוהים,
ששמעו כי רצה בכל זה...
אחרי המלחמה תירגם כמה משירי יהודה הלוי לגרמנית, וכתב את "פוגת מוות", שבו המוות מוצג כ"אמן מגרמניה".
חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב
שותים צהרים ובוקר שותים עם לילה
שותים ושותים
כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף
איש גר בבית והוא מנגן בנחשים הוא כותב
כותב לגרמניה בשעת דימדומים זהב שערך מרגריטה
כותב ויוצא את הבית רושפים כוכבים שורק לכלביו שיבואו
שורק ליהודיו שיצאו ויכרו בעפר בור קבר
פוקד עלינו פיצחו בנגינות למחול
...אספסוף שוצף
של אנטי ברואים:
דגל הניפו - בבואה וצלם
נגררים ריקם אל הזמן...