קשה שלא להימנע מהעיסוק בשאלה האידיאולוגית של פרשת ענת קם. אחת הפרקליטות בצוות התביעה אמרה שבחקירה מוקדמת הודתה קם במניעים אידיאולוגיים למעשיה. "הכיבוש", אלא מה? התקשורת המרכזית מתעסקת כמעט בכל פרט בפרשה, אבל נמנעת מלגעת בגחלת הלוהטת הזאת שמאיימת לשרוף את כולנו.
ייאמר ברורות: לא הגניבה היא העניין, גם לא ההדלפה ובטח שלא חופש העיתונות - שבמקרה זה התגלה כמקודש דווקא על-ידי שירות הביטחון הכללי שניסה לסיים את הפרשה בטוב וללא נפגעים, לולא איתרע מזלו להתעסק עם אורי בלאו, הכתב של העיתון לאנשים חושבים.
בבסיס הסיפור עומדת המערכה האינטלקטואלית האדירה נגד מדינת ישראל שהגיעה לשיאה מאז פרץ לעולמנו
הסכם אוסלו והביא ללגיטימציה ברורה של השיח שפעם נגע בשוליים וכעת היה לעניין שבשגרה: השיח על אודות הדה-לגיטימציה לקיומה של מדינת יהודים וזכותה להתגונן מפני אויביה שהיו בפי עיתונאי המיינסטרים ללוחמי חופש בעוד חיילי צה"ל הפכו לקלגסים.
משם צמחה ענת קם. כי הרי ברור שעל-רקע שיח כזה, כל המרבה בחשיפת סודות צה"ל ואפשרויות ההתגוננות שלו הרי זה משובח. ההימנעות מהסגרתה האידיאולוגית הברורה של קם עשויה להתחזק עוד יותר על-רקע הקלות הבלתי נתפסת של הניסיון לכרוך בעניינה רומנטיקת נעורים פוליטית ואף להפוך אותה לגיבורת תקשורת, שפעילותה דווקא מזינה את הדמוקרטיה הישראלית, שהרי "אי-אפשר בלי הדלפות". איך לא חשבנו על זה?
האם מקרה הוא שסגן עורך המוסף של העיתון שמגן על ענת קם ואורי בלאו,
פרסם בתכתובת פנימית בזמן ההלוויה של רס"ן אלירז פרץ ז"ל, כי הוא "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אימא שלו". וכל זאת למה? - משום שזאת "משפחה של פאשיסטים וג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד שהוא נהרג בשבילי".
הנה הקשר הטראגי שבורחים מלהתעסק בו, אבל מסתמן כקו החוצה את החברה הישראלית ביתר-שאת על-רקע הפרשה הקשה הזאת: בין אהבת המולדת להפניית העורף כלפיה, בין אלירז פרץ לענת קם מחבר אורי בלאו אחד.
