ומי שנפשו קצה בעיתון '
ידיעות אחרונות' ובהאשמה המוטחת בצבא על-ידי פרשניו, שהם כביכול האשמים במחדלי ביטחון שדה, טוב שיקרא כמה דברים ברקע הנסתר של פרשה זו, כי האשם לא בקורבן אלא בפושעים עצמם.
כמה דברים להשכלה הכללית בנושא שמירת סודות והבטחת מידע: המערכות הצבאיות הינן רשתות סגורות לעולם התקשורת החיצונית, הן ברמה הפיזית של החומרה והן ברשת התוכנה והפרוטוקולים המאפשרים מעבר מידע ממחשב למחשב, ומהמחשבים לרשתות השונות, פתוחות וסגורות.
נעשה הבחנה בין המעשה של ענת קם לבין מעשיהם של מרגלים "מקצועיים" נוסח מאטה הארי, או מרכוס קלינברג, בין אם הם מקבלים תשלום עבור מעשיהם ובין אם "בהתנדבות" מסיבות אידיאולוגיות. ענת קם לא פעלה כמרגלת מקצועית ואינני יודע אם צפתה לקבל שכר או הטבות אחרות עבור מעשיה, או אולי כדי "לזכות בתהילה" עבור חשיפת "פשעים שמבצע הצבא" במלחמתו בטרור הרצחני של הפלשתינים. אבל כל אלה הם רק טיעונים לעונש, כי אי-ידיעת החוק, או אי-הבנה או טיפשות של מעשי אדם שפוי אינם מהווים הגנה כנגד התוצאות של הפשעים שעשה נגד המדינה.
לכאורה עלול להתייצב "לצידה" של ענת קם בג"צ - אותו מוסד משפטי של בית המשפט העליון שבניגוד לכל חוק כתוב, היגיון צבאי או מדיני אוכף על מדינת ישראל ועל כוחותיה המזוינים הגבלות הרסניות ומסכנות חיי אדם שאינן קיימות בשום מדינה דמוקרטית אחרת בעולם. שופטי בג"צ לנושא זה הם חברים של כבוד בוועדת החקירה של השופט גולדסטון.
וגם כך, רק ידיעה אחת ויחידה מתוך ים המסמכים הסודיים שגנבה החיילת מדבר על חיסול של מחבלים רוצחים עם דם על הידיים, שחוסלו למרות שאותו בג"צ הורה כהלכה פסוקה "להעדיף את מעצרם על הריגתם".
הואיל ובג"צ, ששופטיו, כמו מורה דרכו המשפטית ההרסנית הזו,
אהרן ברק, לא שירתו מעולם בכוח לוחם, ומשום כך העיקרון של אחריות וסמכות לא חל על פסיקתם המפקירה והמופקרת הזו, אלא על מי ששולח את החיילים שלנו להרוג או להיהרג בשם כולנו, ולמען שמירה על חיי כל אזרחי המדינה, כולל א. ברק וד. ביניש שלא חדלים בפסיקותיהם המטורפות הללו לנעוץ סכין בגב הלוחמים.
ענת קם ידעה היטב שהיא איננה יכולה להעתיק מידע ישירות ממחשבי הצבא, כי מן הסתם הרשת הצבאית חסומה לפעולות העתקה וכתיבה למקור חיצוני לא מאובטח כתקליטור, והדפסה וגישה לחומר סודי וסודי ביותר ומעלה, גם היא חסומה בדרך כלל בסיסמאות ומותרת למורשים בלבד (כך גם פורסם בעיתונות שחיילים בעמדת העתקה פנימית מאובטחת העתיקו לענת קם חומר לשימוש פנימי של הצבא, בלא ידיעה שהיא גונבת אותו למחשב הפרטי בדירתה).
וכאן, כדי להבין את חומרת מעשיה וזדוניותה של הגברת קם צריך להבין שפעולה כזו עם כמות של 2,000 מסמכים, שרובם כנראה הכילו יותר מדף פיזי אחד, נניח בממוצע 5 דפים למסמך, הרי שאנו מדברים על חומר בכמות ענקית של לפחות 10,000 דפים.
הגברת ידעה שלו הייתה מנסה להעתיק כמות כזו של חומר בעזרת האמצעים של הרשת הצבאית, זה היה עלול לעורר את חשדה של יחידת המידע, והנערה האינטליגנטית הזו עקפה בערמומיות שטנית את המערכת, ופעלה בדרך פשוטה שקשה מאוד לעלות עליה: היא העתיקה ככל הנראה במכונת צילום את הרוב מ-2,000 המסמכים שהיו בארונות ובכספות המשרד, נטלה אותם טיפין-טיפין בין חפציה לדירתה, ושם בעזרת סורק ביתי יצרה מחיצה של חומר, עליו אמר ראש השב"כ דיסקין: "שהוא חלומו הרטוב של כל ארגון מודיעין בעולם".
זו הפרצה שלדעתי קשה מאוד לצבא כלשהו לחסום אותה, כי התפיסה הקיימת היא מתן אמון באנשים כענת קם, הנחשבים כדברי פרקליטה: "מלח הארץ", ובשל כך אף לא עברה סיווג ביטחוני לרמה של טיפול בחומר כזה במפקדת פיקוד מרכז. אז מהיכן מוצאים עיתונאי ידיעות אחרונות והארץ מקום להאשים את הצבא בשיטפון המידע, ולא את הפושעת והגנבת עצמה?
הרי ברור, בנוסף לכך, שכמעט לא מעשי לחטט בכליהם של החיילים היוצאים מהבסיסים, שכן אז יעסוק הצבא בבדיקות אינסופיות ולא בעבודתו הייעודית.