כפי שתיארתי לעצמי שיקרה לאחר התפוצצות פרשת קם-בלאו יאוצו-ירוצו עיתונאים קטנים וחסרי עמוד שדרה ערכי להגן על הצמד-חמד.
האמת, מ
רזי ברקאי לא ציפיתי להרבה ודי תיארתי לעצמי שהעיתונאי בעל הלשון המצליפה (במתנחלים, ביהודים, בימניים ובכל מה שלא "נאור" בעיניו) יהיה בין הראשונים להגן על השקץ.
אלא שאליו הצטרפו עיתונאים מהשורה הראשונה כמו
בן כספית, עמית סגל ו
מיקי רוזנטל, שעד כה הייתי בטוח כי דווקא להם עמוד שדרה מוסרי וערכי גבוה קצת יותר.
אך הסכיתו והקשיבו מה מציעים עיתונאי הברנז'ה ובכך קוברים את אמינותם המינימלית: לטענתם, יש כאן מקרה ייחודי (?!, כן, מקרה ייחודי בחומרתו, בו עיתונאי בוגד במדינתו ומרגיש בעל הבית) והם מציעים לבלאו להשיב לרשויות את מה שהביאה לו ענת קם. אלא שהם שוכחים בדרך כי השב"כ היה הראשון להציע לבלאו עסקה כזו, שהתפוצצה בשל חוצפתו הרבה של העבריין הנמלט.
בנפנופם בדגל "חופש העיתונות" רומסים עיתונאים אלו את חופש העיתונות האמיתי ברגל גסה ומכוערת, ואינם מבינים בין אם בכוונת זדון, בין אם בכסילות רבה, כי מדובר כאן בעיתונאי שהפר חוק חשוב שקיים בכל מקום בעולם והפך עצמו לעבריין נמלט, כי כנראה יש לו הרבה מה להסתיר.
לו הייתי נמנה על הברנז'ה העיתונאית, הייתי מציע לעיתונאים אלו לחדול מהגיבוי לעבריינים ומרחיצת הידיים. הרפש שדבק בבלאו, במערכת עיתון הארץ ובענת קם לא חייב לעבור גם אליהם. ובו בזמן אני מבכה מרה את מקצוע העיתונות האמיתי, שנותר נחלתם של מעטים וטובים, אבל סובל מהתדמית הרעה שמציגים לו חותמי מסמך התמיכה בבלאו.
