שופט בית משפט השלום בתל אביב, אילן רונן, דחה (14.8.23) שלוש תביעות לשון הרע שהגיש איש העסקים היהודי-בריטי וולטר סוריאנו, בעקבות פרסומים על מעורבותו כביכול בפרשות בנימין נתניהו. אילן קובע, כי פרסומו המרכזי של רביב דרוקר בפרשה היה אמת וכי שלוש תביעותיו של סוריאנו היו תביעות השתקה. בפברואר 2018 טען מפכ"ל המשטרה דאז, רוני אלשיך, כי המשטרה סבורה שמתבצעים מעקב ואיסוף מידע בנוגע לחוקרים המטפלים בתיקים נגד נתניהו, אך לא הזכיר שם כלשהו. לאחר מספר ימים התראיין דרוקר בגלי צה"ל ובתשובתה לשאלתה של יעל דן אישר, כי המשטרה חושדת בסוריאנו. הוא גם הדגיש, כי לדעתו אין ממש בחשד זה. אילן קובע, כי לדרוקר עומדת הגנת האמת בפרסום, שכן אכן סוריאנו הוא שהיה החשוד בעיני המשטרה ואליו התכוון אלשיך. הוא מציין, כי כתבי המשטרה משה נוסבאום ודורון הרמן העידו שמידע זה היה גם בידיהם; רמזים על זהותו של סוריאנו פורסמו באמצעי תקשורת אחרים; וכאמור, דרוקר אישר את הנחתה של דן. במקביל, מדגיש אילן, אין לזקוף לחובתו של דרוקר את העובדה שלא הביא לעדות איש משטרה כלשהו, שכן אין לצפות שיימצא עד כזה לאחר שאלשיך בחר שחא לומר במי מדובר. למעלה מן הצורך ממשיך אילן וקובע, כי לדרוקר עומדת גם הגנת תום הלב. הוא נקט אמצעים סבירים לפני הראיון עם דן; לא יכול היה לבקש את תגובתו של סוריאנו שכן לא ידע שהיא תעלה את שמו, והימנעות זאת ממילא אינה שוללת את הגנת תום הלב; ולא ניתן היה לצפות שדרוקר יחזור בו ממה שלדעתו היה האמת. אילן מוסיף: "כאשר מתברר שהתובע מנצל את כוחו הכלכלי העודף כדי לגרור את הנתבע לשלל הליכים, כאשר מתברר שהתובע מגיש תביעות לפיצויים בסך מצטבר גדול, כאשר מתברר שלפחות בהליך זה אין אפילו ניסיון לבסס את סכום התביעה הגדול, וכאשר מתברר שהתובע שב ומגיש תביעות כלפי גופים רבים המזכירים את שמו - אין מנוס מהמסקנה שהשמירה על שמו הטוב איננה המניע הדומיננטי בהגשת התביעה, אלא השמירה מפני אזכור שמו בתקשורת. ותביעה זו, כחלק משלל התביעות שהגיש התובע, התבררה כתביעת השתקה. גורלה של תביעה זו היה דחייה ולו מטעם זה". סוריאנו חויב בהוצאות של 100,000 שקל בתביעה זו.

תבע על תצהיר שהוגש לביהמ"ש

תביעתו השנייה של סוריאנו הייתה לאחר שדרוקר פרסם תצהיר של דורון סמטפלר על דברים ששמע מסוריאנו בנוגע ליחסיו עם נתניהו. התצהיר היה חלק מתגובתו של דרוקר לבקשתו של סוריאנו למחוק סעיפים מכתב ההגנה בתביעה הראשונה. אילן דחה על הסף תביעה זו, בקובעו שמדובר בתביעת השתקה, וזאת לצד העובדה שלא הוכחו טענותיו ללשון הרע ולפגיעה בפרטיות. אילן אומר: "אין ספק, מהנתונים שהוצגו, שמעלות רבות יש לו, לסוריאנו. סוריאנו טוען שהינו איש עסקים הגון, בעל משפחה, אדם שעלה בגפו לישראל ושירת בצה"ל, אדם שבנה את עסקיו לתלפיות ומקפיד לתרום לחברה ולאלו שזקוקים לעזרה. לא מצאתי סיבה לפקפק בתיאור זה של סוריאנו. לצד זאת, אפשר דווקא בגלל זאת, מבקש סוריאנו למנוע כל עיסוק תקשורתי בו ובעסקיו. איתור רצונו של סוריאנו להפסיק כל עיסוק תקשורתי בו איננו מצריך התעמקות בתורת הנסתר. מסקנה זו איננה רק פרי בחינת התנהלותו של סוריאנו, בהגשת תביעה אחר תביעה, אלא פרי קריאה של דברי סוריאנו עצמו. דרישתו החד-משמעית להפסקת כל עיסוק תקשורתי בו. "אפשר שכך בקש סוריאנו מתוך צניעות גרידא. אפשר שכך בקש כדי למנוע פגיעה אפשרית בעסקיו, כאשר אלו כוללים שירותי אבטחה וחקירות שהשתיקה יפה להם. יהיה אשר יהיה המניע של סוריאנו, ברור שכל העיסוק התקשורתי בו היה לצנינים בעיניו. ברור גם שתביעה זו נועדה בראש ובראשונה ליישם את רצון סוריאנו למנוע המשך הפרסומים על-אודותיו". בתיק זה חויב סוריאנו בהוצאות בסך 40,000 שקל. את דרוקר ייצגו עוה"ד דורון קול ויסמין פפרמן.

תבע על סיקור ההליכים

התביעה השלישית הוגשה בידי סוריאנו ובא-כוחו, עו"ד אילן בומבך, נגד האתר העין השביעית, העורך שוקי טאוסיג והכתב אורן פרסיקו בעקבות פרסומים על ההליך בינו לבין דרוקר. אילן קובע, כי הפרסום לפיו סוריאנו מעורב בעסקות נשק אינו מהווה לשון הרע וכי מדובר בפרט שולי בתוך סיקור ההליך המשפטי. גם תיאור יחסיו של סוריאנו עם נתניהו אינו מהווה לשון הרע ואין כל דרך להבין מדוע כך הוא רואה אותם, מוסיף אילן. גם חלקים אחרים בפרסום, כגון קשריו של סוריאנו עם אוליגרכים ופעילותו בתחום אבטחת הסייבר, אינם לשון הרע. אילן מוסיף, כי הפרסום באתר בו נטען שתביעתו של סוריאנו נגדו היא תביעת השתקה, היה הבעת דעה מותרת. לא ניתן לקבל את גישתו של סוריאנו, לפיה תגובתו של אדם על תביעת לשון הרע נגדו תוביל לתביעה נוספת, הוא מדגיש. יתרה מזאת: פרסום הטענות מתוך כתב ההגנה של דרוקר הוא פרסום מותר על-פי החוק, והנתבעים לא היו חייבים לפרסם במקביל את טענותיו-שלו. תביעתו של בומבך התייחסה לדברים שהטיח בו טאוסיג בעימות רדיופוני ביניהם: "אני הקשבתי לדברים האלה ואני פשוט מזועזע שהאדם הזה הוא עורך דין בישראל. פשוט אוסף של שקרים. אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. פשוט שום דבר שהוא לא אמר הוא לא נכון". על כך אומר אילן, כי מדובר בהבעת דעה אשר באה בתגובה לכך שבומבך האשים את העין השביעית בפרסומים שקריים. לכן, אין המדובר בלשון הרע. לבסוף קובע אילן, כי גם כאן מדובר בתביעת השתקה: "כאשר נמצא שהביטויים עליהם הלין סוריאנו אינם לשון הרע, כאשר נמצא שבכלל עומדת לנתבעים הגנת "פרסום מותר", וכשאלו מתווספות למכלול הנסיבות כאמור – המסקנה הינה שתביעה זו של סוריאנו הינה תביעה מופרכת בעליל. תביעה אשר בבחינתה הכוללת – קשה להבין מדוע בכלל הוגשה. קשה להבין מדוע בחר סוריאנו לבוא חשבון עם הנתבעים במקום להמשיך בבירור אותה טענה שטלטלה אותו מלכתחילה – פרסום שמו כחשוד בעיני המשטרה. לא קשה להבין את בחירת סוריאנו בניהול תביעה שנמצאה כמתבססת על טענות מופרכות בעליל, אם מתברר שזו בכלל מסתירה מניע שונה לחלוטין. זה המכונה: תביעת השתקה". סוריאנו חויב בתשלום הוצאות בסך 74,000 שקל, ובומבך - בתשלום 10,000 שקל. את העין השביעית ייצג עו"ד אלעד מן.