שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, חיה זנדברג, דחתה שלוש תביעות של בעלי עסקים בתוואי הרכבת הקלה בירושלים לפיצוי על הנזקים הנטענים שנגרמו להם בעת הקמתה לפני כ-15 שנה. התביעות היו בסכום כולל של 34.7 מיליון שקל (בערכי 2014); העיקרית הייתה תביעה בסך 28.2 מיליון שקל שהגישו 30 בעלי עסקים לאורך רחוב יפו. בתביעות נטען, כי עבודות ההקמה נמשכו זמן רב מן המתוכנן ובמהלכן נגרמו לעסקים נזקים כבדים - בשל העדר נגישות אליהם, העדר תחבורה ציבורית ברחוב יפו, מטרדי רעש ולכלוך ועוד. זנדברג דחתה טענות אלו (15.8.23) הן במישור הרוחבי הנוגע לפרויקט בכללותו והן תוך ניתוח הנזקים הנטענים הספציפיים. היא גם קובעת, כי אין זה המקרה המתאים להטיל "חבות ללא אשם" על הנתבעות: העמותה לתכנון, פיתוח ושימור אורבני ירושלים (אשר תכננה את הקו), משרד התחבורה, עיריית ירושלים וחברת סיטיפס (שהייתה הזכיינית הראשונה שלו). זנדברג אומרת תחילה, כי "מהחקירות הנגדיות של התובעים עלה שקיים קושי רב בקביעת ממצא שבעובדה על סמך האמור בתצהירים. בתצהירים נפלו שגיאות עובדתיות לא מעטות, וההתרשמות היא שהתובעים לא ידעו לעתים במה דברים אמורים ביחס לטענות שנכללו בתצהיריהם ונסמכו במידה רבה על עדויות שמיעה מובהקות". עוד היא עומדת על העובדה, שלא הוגשו חוות דעת מומחים בנקודות מרכזיות בהן היו נחוצות, וכי התובעים אינם יכולים להסתמך על חוות דעת בנות הזמן שהוגשו בצורה חלקית. זנדברג קובעת מספר ממצאים עובדתיים מרכזיים: התובעים לא הוכיחו שהעבודות חרגו מהזמן הסביר והמקובל ולא הוכיחו התרשלות של הנתבעות בנושא זה; לא הוכחו התרשלות או הפרת התחייבויות בנוגע לסדרי התחבורה הציבורית בעת ביצוע העבודות; לא הוכחו הטענות בדבר פגיעה בנגישות לעסקים; לא הוכח שהיו מפגעים בטיחותיים שלא טופלו; לא הוכח שמפגעי הרעש והלכלוך היו חריגים, ובכל מקרה הם אירעו במהלך ביצוע עבודות ציבוריות; והתובעים לא הוכיחו שהובטח להם להקים קרן לפיצוי על נזקיהם. פרק נרחב בפסק הדין עוסק בשאלת ה"חבות ללא אשם" וזנדברג אומרת שהתחבטה מאוד בשאלה האם אין מקום להטיל אותה, שכן העבודות פגעו בעסקים לאורך תקופה בלתי מבוטלת של למעלה משנתיים. היא מציינת, כי מדובר בדוקטרינה הקיימת בעיקר בספרות המשפטית (אך לא בפסיקה) ומעוגנת בטעמים של שוויון, במיוחד במקרים בהם היחיד נושא בנטל חריג לטובת הכלל - ולכאורה מדובר במקרה קלאסי שכזה. זנדברג הגיעה לבסוף למסקנה שאין מקום להחיל דוקטרינה זו, שכן אין לה הצדקה כאשר מי שנשא בנטל חריג נהנה לאחר מכן מרווח חריג. "במקרה הנוכחי חלק מהתובעים הפיקו תועלת כלכלית מהקמת הרכבת הקלה. היו מי שרווחי עסקם גדלו לאחר שהרכבת הקלה החלה לנסוע ברחוב יפו ותנועת הולכי הרגל ברחוב גדלה". היו מי שנהנו מעליית ערכם של הנכסים (אם כי רק בודדים מבין התובעים הם גם בעלי החנויות והקרקעות). היו מי שלאחר פתיחת הרכבת הקלה רשמו רווח נאה מהשכרות משנה של עסקיהם. עוד אומר זנדברג, כי מתן פיצוי דווקא לתובעים אלו מכוח "חבות ללא אשם" מהווה פגיעה בשוויון, שכן הוא לא יינתן לעשרות בעלי עסקים אחרים ברחוב יפו וסביבתו. היא מציינת, כי המדינה השקיעה ברכבת הקלה 3.2 מיליארד שקל - וכעת התובעים מבקשים שבית המשפט יורה לשלם להם, ולהם בלבד, עשרות מיליוני שקלים ללא קריטריונים מחייבים, וכאמור בצורה אקראית מול עמיתיהם. "אין לכך מקום", קובעת זנדברג.

בעיות קשות בחוות הדעת האקטוארית

בהמשך דוחה זנדברג, למעלה מן הצורך, את הטענות הספציפיות לגבי גובה הנזקים. היא עומדת על כך ששליש מן התובעים ביקשו לתקן את חוות הדעת מטעמם - שיעור חריג שאינו אמור לקרות בחוות דעת אקטואריות; בחוות הדעת נפלו קשיים מתודיים ועובדתיים מהותיים להם לא ניתנו הסברים; חלק מן התוצאות היו שגויות; המומחה התעלם מגורמים נוספים שהשפיעו על תוצאותיהם הכספיות של העסקים; והנזקים חושבו לעיתים על בסיס הכנסות שהיו גבוהות מאלו שדווחו לרשויות המס. עוד מציינת זנדברג, כי רבים מבין העסקים משתייכים לענפים העוברים שינויים מהותיים בעשורים האחרונים, כגון הלבשה והנעלה, ספרים ובתי מרקחת (בעיקר של המעבר למסחר אלקטרוני). "קשה שלא לחוש צער על עולם הולך ונעלם, נוסטלגי; קשה שלא לחוש אהדה כלפי התובעים", היא אומרת, אולם אהדה זו אינה יכולה לבוא במקום ראיות שלא הוצגו. "הסגירה של העסקים ושינוי הפנים לא נבעו מעבודות הרכבת הקלה, אלא משינויי עומק נרחבים ועמוקים יותר. הרכבת הקלה מסמלת אולי את הקדמה והטכנולוגיה אך לא ניתן לתלות בה את כל 'חטאיהם' של אלו". זנדברג נמנעה מלפסוק הוצאות לטובת הנתבעות, בשל סוגיית ה"חבות ללא אשם". את התובעים ייצגו עוה"ד שחר הררי ועודד פלג; את העמותה ייצגו עוה"ד עדי ברינה, יעל פטובי ואמיר קדרי; את משרד התחבורה ייצגה עו"ד נחמה ברוק-שקי; את העירייה ייצגה עו"ד תמר קרניאל; ואת סיטיפס - עוה"ד רוני ליבסטר וטלאור ערד.