בשעה שמתכתשים הפובליציסטים שקמים "על צד שמאל" מול אלה הקמים "על צד ימין" כאן באתר (ששעריו פתוחים לרווחה לכל הדעות), מרחפת בחלל האוויר הצהרתו של נתניהו: "שתי מדינות לשני עמים", שלא הסתפק בהצהרה, אלא החליט לעשות מעשה והקפיא את הבנייה ביהודה ובשומרון. שני צעדים משמעותיים שסללו את הדרך לשיחות
הַקִרְבָה/הַקְרָבָה (מחק את המיותר).
ייתכן שהשיחות יעלו על שרטון, וייתכן שיבשילו למו"מ ישיר שסופו הסכם שלום דוגמת זה שנחתם עם מצרים וירדן. ייתכן גם, כפי שחוששים/מקווים (מחק את המיותר), שהשלום ייכפה עלינו על-ידי ממשלת ארה"ב בתמיכת מדינות המערב.
היות שהכפייה צפויה לבוא ממדינות דמוקרטיות, שם הרוב קובע, עלינו להקדים תרופה למכה, ולשאול ישירות את אזרחי ישראל מה דעתם בסוגייה - הנוגעת בנפשנו - של השלום שיקבע סופית את גבולות המדינה, ויחייב ויתורים מפליגים. והיה ותשובת הרוב בישראל לא תניח את דעתם של הדמוקרטיות הכופות, יש לקוות כי כשם שהן כפופות לדעת הבוחר בארצותיהן, הן תקבלנה גם את דעת הרוב הדמוקרטי בישראל.
לאסוננו, שיטת הממשל הקואליציוני המושחת הנהוג בישראל, מעוות את רצון הבוחר. כאשר מפלגות קטנות משמשות לשון מאזניים ולעיתים כופות על שרי הממשלה לעשות את ההפך ממה שהבטיחו לבוחר. כאשר הסיסמה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" מכשירה את השרץ.
כמובן שניתן לרפא את המחלה הכרונית על-ידי שינוי שיטת הממשל, כך מבטיחים לנו תמיד לפני הבחירות, ושוכחים את ההבטחה כשמתרווחים במושבי הכנסת וליד שולחן הממשלה, כשהמפלגות הגדולות פוזלות ברעדה לעבר מפלגות לשון המאזניים.
לפיכך, אם וכאשר תעלה סוגיית אישורו של הסכם השלום ישראל-פלשתין להצבעה בכנסת, קיים חשש אמיתי (מהניסיון המר בעבר) של אתנן פוליטי שיעוות את רצון הציבור. לכן, בנושא המכריע את גורלנו, יש לפנות ישירות אל אזרחי ישראל במשאל-עם, ולבצע מעקף לכנסת שחבריה פועלים לעיתים בניגוד לטובת הציבור אותו הם נבחרו לייצג.
יש לקוות כי בסוגייה לאומית שכזאת החוצה מפלגות, ניתן יהיה להעביר בכנסת חוק משאל-עם. בכך ישתחררו חברי הכנסת מלחצים פוליטיים, מהסכמים קואליציוניים ומדעת הרוב במפלגתם, כך שסוגיית השלום תוכרע ישירות על-ידי האזרח, שהוא - ולא אחר - יאלץ לשלם את מלוא מחירו.
המתנגדים למשאל, אם יקשו - ובצדק - מי ינסח את השאלה למשאל העם? התשובה, אין פשוטה ממנה: תמצית הסכם השלום תוצג לאזרח והוא יתבקש להשיב ב-"כן" או "לא".