פרשת מסמכי הפנטגון ידועה לנו כפרשה, שהסעירה את ארצות הברית בראשית שנות השבעים. כשפרצה הפרשה פרסם מזכיר ההגנה, קלארק מ' קליפורד, מחליפו של מקנמארה, את ההודעה הבאה: "המסמכים, שנטל ללא רשות דניאל אלסברג בסיוע חברו אנטוני רוסו, הם חלומם הרטוב של כל רשות ריגול, ולכן יש להעמידו לדין כמרגל וכן את העיתונאים שעשו שימוש במסמכים".
חלפו כארבעים שנה, ואנשי ביטחון בכירים בישראל הפריחו לאוויר בדיוק אותם משפטים עם תקשורת משתפת פעולה בשעות מסך נדיבות וכותרות מבעיתות בעיתונות הכתובה כלפי פקידה בלשכת אלוף בישראל ועיתונאי בעיתון ישראלי.
מי היה דניאל אלסברג?
דניאל אלסברג היה אנליסט שעבד בתאגיד בשם ראנד, אליו הגיעו שני עותקים מתוך חמישה-עשר עותקים של מסמכי חקירה סודית, שביצעה מחלקת ההגנה של ארה"ב על מעורבותה בוייטנאם. המחקר התייחס לשנים 1967-1945. היקף עצום של חומר דרש העסקה של מאות אנשי מחקר והיסטוריונים וביניהם היה גם דניאל אלסברג. במשך שלוש שנים של עבודה העלו החוקרים דוח שהשתרע על פני 7,000 עמודים.
הדוח הוגש בשנת 1970. הפנטגון נדהם מהממצאים והסתמנה מגמה להסתיר את המסקנות האמיתיות, המצביעות על עוצמת פער בין הודעות הצבא והודעות הממשל ובין הממצאים בשטח בשנים 1967-1945.
דניאל אלסברג, בעזרת חברו אנטוני רוסו, החלו להעתיק מסמכים מהעותק שהיה בידי התאגיד ראנד. הם העבירו במרס 1971 את המסמכים לעיתונאי של הניו-יורק טיימס, ניל שיהאן. הממשל מאשים אותו במספר מוגזם של אלפי מסמכים שקיבל לידיו (מזכיר משהו ממציאות ימינו...).
להתייצב מאחורי קם ובלאו
המאמר הראשון שפורסם ב-13.6.1971 שהסתמך על המסמכים ה"גנובים" היווה כתב אשמה חריף נגד הצבא והנשיא ניקסון. ארה"ב הייתה כמרקחה. מצד אחד היסטריה של חוגי ביטחון ורפובליקנים שמרניים שביקשו להתייחס אל העיתונאי שפרסם ואל מי שהדליף את המסמכים כאל אתל ויוליוס רוזנברג, שהוצאו להורג בשנות החמישים באשמת ריגול. מול ההיסטריה של הנשיא ניקסון, אנשי ממשל וצבא שביקשו רק דבר אחד - להאשימם בריגול חמור, החלה להתעצם דעת קהל אוהדת חוצה מחנות שתמכה בעיתון ובמדליף שהתגלה, דניאל אלסברג.
מאחר שנכשלו מאמציו האישיים של הנשיא לשכנע את העיתון לא לפרסם את המסמכים, החליט התובע הכללי של ארה"ב, ג'ון מיצ'ל, לפנות לבית המשפט ושם הצליח להוציא צו פדרלי האוסר על המשך פרסום המסמכים, שנומק בכך שהפרסום מהווה פגיעה בביטחון הלאומי.
הניו-יורק טיימס ערער על ההחלטה בפני בית המשפט העליון, שפסק כי הניו-יורק טיימס רשאי לפרסם את כל המסמכים שבידו. חוגי הממשל והצבא לא הצליחו בערכאות המשפטיות למנוע את הפרסום בניו-יורק טיימס, וכן זרק בית המשפט העליון מכל המדרגות את התובע שביקש להאשים את המדליף בריגול.
ארה"ב התייצבה מאחורי עיתונאי אמיץ ואזרח שהביאו לידיעת הציבור ממצא פשוט - הצבא מבצע עבירות ואינו מדווח דיווחי אמת. אלסברג הפך לגיבור, שהכריע מערכת ממשל מתלהמת שביקשה לראות בו מרגל, ואילו הציבור בארה"ב נוצר את שמו בנשימה אחת עם התואר אזרח למופת. כך הייתי מצפה שהחברה הישראלית תתייחס לענת קם כאל אזרחית שמילאה את חובתה לאמת.
למערכות המתלהמות נגד ענת קם ונגד העיתונאי אורי בלאו הייתי ממליץ, שיאמצו את פסק הדין של בית המשפט העליון בארה"ב מ-30 ביוני 1971, שהתיר לפרסם את כל המסמכים, שמזכיר ההגנה טען "כי הם חלומם הרטוב של כל רשתות הריגול הפועלות נגד ארה"ב והן מסכנות את שלומם וביטחונם של חיילי ארה"ב".
