משפחת פרץ היקרה, מרים היקרה, שלומית היקרה והילדים, הדס, אביחי, אליאסף ובת-אל, ברשות הרבנים, תא"ל נועם תיבון - מפקד פו"מ, מפקדים, פקודים ועמיתים של אלירז מחטיבת גולני, חברים לנשק, חברים לספסל הלימודים, ראשי המכינות הקדם צבאיות עצמונה ו"בני דוד" והחניכים, תושבי עֵלִי והשומרון, קהל נכבד.
אלירז פרץ היה מאור חינוכי בחייו ובמותו. בחודש האחרון, מאז נפל על משמרתו יחד עם פקודו סמ"ר אילן סביאטקובסקי ז"ל, כשהסתערו על חוליית מחבלים בגבול עוטף עזה, נחשפה מדינת ישראל כולה לדמותו, לערכי הנצח שהאמין בהם ושהיה מוכן להקריב נפשו עליהם, ליישוב שבו למד והקים משפחה וגידל ילדים, ובמיוחד לבית הגידול הרציני שלו - משפחת פרץ.
הציבור בישראל נדהם לשמוע את אמִתות חיינו מפי מרים, אֵם הבנים - אוריאל ואלירז, השם יִקום דמם. הוא נדהם, מפני שבעשורים האחרונים הלכנו ושכחנו וגם הִשכחנו את אמתות היסוד האלה שהן בסיס קיומנו, הן קרקע העידית שבערוגותיה צומחים גידולים מסוגו של אלירז פרץ.
המילים שמרים אמרה בפני כל האומה ראויות להיחרת באותיות קידוש לבנה על מִזְבַּח תקומתנו, ולהילמד בכל בית ספר בארץ.
מרים היקרה,
ברשותך, אני מבקש לצטט כמה מילים מהדברים שאמרת, מפני שעכשיו המילים הללו שייכות לאוצר הנצח של עַמֵּנוּ, וכמו בנייך - אוריאל ואלירז - הן הופקעו מרשות היחיד והפכו לנחלת האומה כולה. כך אמרתְּ על בְּנֵךְ אלירז: אני לא שלחתי אותו למות. הבן שלי גם רצה לחיות. אבל הבנים שלי תמיד בחוד. הם קצינים! קצינים הולכים בחוד! הוא דוגמה אישית. הוא הראשון לקרב. ואם הוא נזעק להציל, או להגיש עזרה, או להילחם - ברור שאלירז הוא הראשון. הוא לא הלך למות; הוא הלך כדי שאני וְאַתְּ וְעַם ישראל יחיו פה. הוא לא נלחם רק על אנשי 'עוטף עזה'. הבנים שלנו נהרגו בשביל כולנו. בשביל שאני אלך בגאווה. אני במרוקו הלכתי כפופה. לא הייתה לי חרות. כאן בארץ אני רואה את הבנים שלי לובשים מדים ואני גאה, גאה להיות יהודייה!
ועוד אמרת, מרים: אל תספרו להם, אל תגידו בגת! שלא יַעֲלְזוּ שהם הרגו סמג"ד. אולי הם הרגו את אלירז בגוף, אבל הם לא הרגו אותנו! את הנפש הזאת הם לא הרגו. הילדים שלי לוחמים, והבת שלי חיילת, והם ישרתו את המדינה הזאת כל זמן שנדרש לשרת אותה. אל תספרו להם, שהם לא יתגאו ברחובות עזה, כי משפחת פרץ - הם צריכים לדעת - זה נצר של דוד המלך, וחיילי דוד המלך לא נכנעים. לא נכנעים. הם מרימים ראש. תגידו להם שעם ישראל חי!
מה עוד אפשר לומר על הדברים האלה? בתוך ים החולין המבעבע מסביבנו, בתוך הדרישות לפוליטיקה ריאלית וחשיבה רציונאלית - כמובן, רק מצדנו - בתוך הידיעות הקשות על חלקים בתוכנו שאיבדו את האמונה בצדקת קיומנו פה, בתוך הכאן והעכשיו המיוּזעים, בקע ועלה קול המצפון של האומה המיוסרת שלנו, קול קדומים שהגיע משם - מהמקום של קינת דוד ויהונתן שהפכה לקינת אוריאל ואלירז, מחיילי דוד המלך ולוחמיו עזי הנפש שלא היססו לחרף נפשם בעד העם וארצו, שקריאת הקרב שלהם הייתה: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". עוד מעט נחגוג את חג השבועות ונקרא בו את מגילת רות, שבסופה תצוין השושלת של דוד המלך, זו המתחילה מיהודה ובנו פרץ ומגיעה עד ימינו. עד לשם כיוונה מרים פרץ בדבריה.
משם, מהמקום שבו הפכנו לראשונה לעם עצמאי, היושב בארצו ועומד בגבורה מול כל הקמים עליו, ואינו מוכן להשתעבד יותר לאף אומה - משם נתגלגלה ובאה, באמצעות מרים פרץ, קריאת העומק אל לב כולנו, לחזור אל בורות המים החיים שֶׁהֱחֶיוּ אותנו משך אלפי שנים, ולשאוב כוחות ועוז רוח להמשיך את מעשי הדורות שקדמו לנו, להמשיך את המפעל הציוני הכביר שאף אומה לפנינו לא חוותה כמותו - השיבה הביתה לציון, והַקִימה מֵאֵפֶר הגלוּת וּמֵעָשָׁן כִּבְשָׁנֵי השואה, היישר אל שדות הקרב של כנען, היא ארץ ישראל, מולדתנו העתיקה.
מות הגיבורים של אלירז הפיח את הרוח הזאת בְּרבים רבים מאתנו, שהשתאו אל מול תעצומות הרוח שאמו מרים הִקרינה. התחולל כאן פיצוץ רוחני תת-קרקעי בנפש הקולקטיבית שלנו, שגלי ההדף שלו רק החלו את פעולתם והם עתידים להתפשט ולהתרחב אל כל הלבבות שייפתחו אליו.
אבל אלירז לא נפל רק על הגנת העם, אלא על קידוש ערכיו, ובהם ערכי ההתיישבות. במקום הזה וסביבו נמצאים שורשינו הלאומיים והרוחניים. התכחשות לזכותנו להתיישבות פה היא התכחשות לעצם קיומנו ולערכי הנצח שאנחנו מגלמים כעם.
איננו מתכחשים לעובדה שלאחר שגורשנו מכאן ושהינו תקופה בארצות זרות, באו אחרים לכאן והתיישבו במקומותינו. רבים מהם הגיעו לכאן בעקבות פריחת הארץ עם שיבת ציון, בעקבותינו. אבל עליהם לדעת מהיכן מתחיל הדיאלוג שלנו אִתָּם - מִצִדקת קיומנו כעם יהודי בארצו העתיקה, מזכותנו הבלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארצנו - זכות היסטורית המעוגנת גם בחוק הבינלאומי כפי שנקבע במאה השנים האחרונות.
דווקא בתקופה בה מדינת ישראל הגיעה לשיאים חדשים בעוצמתה המדעית, הטכנולוגית, הכלכלית והביטחונית - פשו בתוכנו בלבול ורפיון רוח. דווקא הכמיהה הטבעית והאנושית לשלום, הביאה לכך שחלקנו בחר להתעלם מכך ש"שטחים תמורת שלום" הפכו ל"שטחים תמורת טרור" עם למעלה מאלף נרצחים, או ל"שטחים תמורת אלפי רקטות".
רפיון הרוח הביא להתעלמות מן העובדה שוויתורים ונסיגות, לא הביאו לשלום המיוחל, אלא להיפך: הפיחו רוח גב בחורשי רעתנו. חולשת הדעת הביאה לכך שדווקא אלה שרוממות זכויות האדם בגרונם, מקבלים את זכותם של ערבים לחיות בכל מקום בארץ ישראל, ושוללים את זכותם של יהודים לחיות בחבלי ארץ מסוימים. דווקא הם מקבלים בשוויון נפש את התביעה הערבית לטיהור אתני של יהודים. דווקא אלה היו צריכים לשאול את הערבים את השאלה המובנת מאליה: "אם פניכם, באמת ובתמים, לשלום ולדו-קיום, מדוע אינכם מוכנים לקבל חיים יהודיים לידכם?"
לי התשובה ברורה. האתגר המדיני ביטחוני שלנו איננו מתחיל עם שחרור חבלי ארץ במלחמת ששת הימים, או כפי שהם מכנים זאת: "הכיבוש". "הכיבוש", מבחינתם, החל ב-1948 או אף ב-1882 (עם העליות הציוניות הראשונות), ולא ב-1967. ישראלים רבים מתעלמים מן העובדה שגם תושבי חיפה, תל אביב ומשמר העמק, נקראים על-ידם
מתנחלים, או קולוניאליסטים-כובשים. לכן, לא בגלל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אין שלום, אלא בגלל אי נכונותם של הערבים משחר הציונות, חמאס או פתח כיום, להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי.
הבלבול הזה הביא גם להשחתה, בדמות דוח המגדיר ישובים ושכונות, אשר הוקמו ברשות ובסמכות, אך לא הושלמו לגביהם הליכי התכנון והבנייה כ"מאחזים בלתי חוקיים". כבר אמרתי בעבר: הדוח וההגדרה הזו הם בלתי חוקיים.
מדינת ישראל היא מדינת חוק, וממשלת ישראל אחראית לאכיפת החוק. הקמת מבנה, שכונה או יישוב מחייבים אישור כחוק. אם יש מבנה או שכונה שהוקמו ללא אישור כחוק, קל וחומר אם על אדמה פרטית של מאן דהוא, יש לפנותם. אין זה המקרה של חרשה, שכונת היובל, רחלים, נתיב האבות, ברוכין, שכונות בנווה צוף ובקרית נטפים, או בקרוב למאה נקודות יישוב שהוגדרו כ"בלתי חוקיות", בשל אי השלמת ההליכים עד לחתימה לאישור תוכנית היישוב (המכונה תב"ע). רובן המכריע של נקודות אלה הוקמו באישור הגורמים המוסמכים, ונבנו על-ידי הגורמים המיישבים במדינה. אם יש נקודות שזה לא המצב לגביהן, יטופלו בהתאם. היד האוסרת היא היד המתירה, וזה בסמכות הממשלה. ממשלת ישראל בתשובתה לעתירות הודיעה לבג"צ, שבכוונתה להשלים את הליכי האישור של שכונת היובל וחרשה בכפוף להשלמת סקר מעמד הקרקע, כפי שהודענו לבג"צ בהקשר לקריית נטפים, נתיב האבות ורחלים. מקווה שמהלך זה יסיר מעל ראשי התושבים במקומות יישוב אלה ואחרים, את חרב הספקות לגבי עתידם.
כאשר מדובר בשלטון החוק, אי-אפשר להתעלם בימים אלה, מאנרכיסטים הפוגעים בחיילים או שוטרים, בערבים או ביהודים, ביצהר או בבלעין. עלינו לפעול ב"יד קשה" מול כל גילויי אלימות או הפרת חוק מסוג זה.
אנחנו אומרים גם לידידתנו, בעלת בריתנו, שאיננו אטומים לשינויים שאירעו פה במאות השנים האחרונות, אבל צריך לזכור את נקודת המוצא שהיא האמת היסודית שעליה נוסדה הציונות: העם היהודי חזר הביתה לתמיד, וזכותו הטבעית והמוסרית להתיישב במעט הקרקע ממערב לירדן, שנותרה לו מהבית הלאומי שקיבל מחבר הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה. אנחנו - העם היהודי - ולא אחר, הפכנו את ירושלים לעיר עולם שעיני העולם נשואות אליה, אנחנו הפכנו את כנען לארץ הקודש - מכאן באנו ולכאן אנחנו שבים.
איננו רוצים לשלוט בשכנינו. הם שולטים בעצמם, וטוב שכך. אין זה אומר שליהודים לא תהייה זכות לחיות בישוביהם ביהודה ושומרון. אנחנו מוכנים לחזור למו"מ ישיר עם הנהגתם לגבי עתידם ועתיד היחסים בינינו לבינם, אך ללא תנאים מוקדמים. הם מסרבים. אם וכאשר ניכנס למו"מ ישיר, נהייה מוכנים לקדם נושאים רבים, באופן שישפר את מצבם של הערבים החיים תחת הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון. זה עולה בקנה אחד עם ערכינו, ועם האינטרסים שלנו. אך איננו מוכנים להיכנס שוב לתהליך מדיני, כפי שחווינו מאז חתימת
הסכם אוסלו, שבו נתנו נכסים וקיבלנו אך טרור.
אנחנו נמצאים בחלקו האחרון של חודש אייר, הוא חודש הגבורה הישראלית העתיקה והמתחדשת. בראשית החודש ובסיומו אנו מציינים את יום העצמאות ויום שחרור ירושלים ובאמצעו צִיַּינוּ השבוע את ל"ג בעומר. זכרנו את בר כוכבא וחייליו, שחרפו נפשם למען עצמאות העם וחרות ירושלים. אין מתאים מהחודש הזה כדי להזכיר בו את רב סרן אלירז פרץ ז"ל.
אכן, אלירז היה חלק משלשלת ארוכה ומפוארת של לוחמים יהודיים לחרות ישראל ולקוממיותו. נפלה בחלקנו הזכות לחיות בדור התקומה, בדור שבו חי אדם כמוהו.
יהי זכרו של רס"ן אלירז פרץ ז"ל ברוך. אמן.
