קראתי את "מניפסט השמאל הלאומי" מאת אלדד יניב ושמואל הספרי. מחברי המניפסט מבקשים לעשות חשבון נפש. מקריאת החומר הרגשתי שהם באו לעשות חשבון. באו לעשות חשבון עם כל מי שאינו הם:
מתנחלים ומסורתיים.
העובדות לא הפריעו להם להשתלח, להתנגח ולשקר. התקשורת מלווה את המסמך הדלוח, הלא-מדויק, הלא-אינטליגנטי, הילדותי, המכפיש - כמעט אנטישמי - בצהלה סובייקטיבית שכה אופיינית לתקשורת בארץ. הם הפיצו מסמך פוליטי מובהק עטוף בדגל ישראל, הדבר היחיד שנשאר מחוץ לביצת הפוליטיקה - בשקל אחד, בדיוק ביום העצמאות ה-62.
הם ניסו להסביר שהם "לאומיים", מתרגשים לשמע ההמנון, הרמת הדגל. מזל שהטיוטא הראשונה יצאה בערב ראש השנה תש"ע, אחרת היינו שוכחים שיהודים כתבו אותו.
הקוראים אשר לא קראו את המניפסט, מוזמנים לעשות כן. אלו שקראו יוכלו להבין טוב יותר את "גילוי הדעת" שלי, כפי שבחרתי לעשות, כתגובה צנועה למניפסט השמאל.