הזכויות הכלכליות בשדה הגז הטבעי כריש, שמול חופי ישראל ללבנון, שייכות לחברת אנרג'יאן הבריטית בלבד. חברת שברון האמריקנית ודלק קידוחים הישראלית אינן זכאיות לחלק כלשהו מן הזכויות בו, למרות שחלק ממנו חופף לאזור רישיון שבבעלותן - ושאותו לא פיתחו. כך קובע (26.11.23) שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף. שדה כריש מכיל עתודות גז טבעי המוערכות ב-80-60 מיליארד מ"ק והזכויות בו הוסדרו בשלהי 2020 בהסכם הגז בין ישראל ללבנון. נובל אנרג'י (אותה רכשה שברון ב-2021) ודלק קיבלו בשנת 2009 רישיון לחפש גז בשטח המכונה "אלון D", הוא הוארך מספר פעמים עד לפקיעתו ביוני 2020 והחברות לא פעלו לנצל אותו, ואף לא ביצעו סקר סביבתי כפי שהתחייבו. העתירה המקורית ביקשה לחייב את שר האנרגיה להאריך שוב את תוקפו של הרישיון, שכן לטענת החברות - בעיית הזכויות מול לבנון היא שמנעה מהן לנצל אותו. חלק זה של העתירה התייתר למעשה לאחר הסכם הגז, שכן הוא קובע שלבנון היא שתפתח את שטח אלון D, ואם יימצא בו גז - ישראל תקבל חלק מן התמלוגים. באפריל 2020 הודיעה אנרג'יאן על גילוי הגז בשדה כריש, אשר חלק ממנו חופף לתחומי רישיון אלון D. הבעיה המרכזית, מסביר גרוסקופף, היא שכאשר מדובר במשאב גז או נוזל (בניגוד למשאב מוצק), ניתן להפיק אותו גם משטח סמוך ולא רק בשטח בו הוא מצוי בפועל. במצב זה טענו שברון ודלק, כי מאחר שחלק מן הגז מצוי בפועל בשטח הרישיון שניתן להן - והוא התגלה לפני פקיעתו - הרי שהן זכאיות לחלק מן ההכנסות ממכירתו. גרוסקופף מעיר, כי גם אם העתירה בנוגע לרישיון הייתה עומדת בעינה - הוא היה דוחה אותה, שכן אין עילה להתערבות בהחלטת השר שלא להאריכו. בנוגע לזכויות בחלק החופף אומר גרוסקופף, כי לשונו של חוק הנפט נוטה לצידה של אנרג'יאן: "בעל רישיון שהגיע לתגלית בשטח הרישוי והגיש תוך תקופת הרישיון בקשה על כך בהתאם לחוק זה ולתקנות, זכאי הוא, כפוף לתנאים שנקבעו ברישיון ובסעיף 27, לקבל מאת המנהל שטר חזקה על כל שטח שיבחר בתוך שטח הרישיון". לשון זו מדברת על מי שגילה בפועל את הנפט או הגז, ובענייננו - אנרג'יאן ולא שברון ודלק. עם זאת, פרשנות הפוכה אינה בלתי סבירה, ולכן פונה גרוסקופף לתכלית החקיקה: לעודד חברות פרטיות להשקיע את המשאבים הניכרים וליטול את הסיכונים הרבים הכרוכים בחיפושי נפט/גז. "המסקנה היא שהחוק מעלה על נס את עריכת הקידוחים והחיפושים לשם הגעה לתגליות נפט וגז טבעי, ותכליתם של הרישיונות הניתנים מכוחו היא להביא לאיתורן ולהפקתן לתועלת הציבור. בעל רישיון שאינו פועל להגשים תכלית זו – רישיון החיפוש שלו עשוי להישלל... תכליתו של החוק מלמדת בבירור כי אין מקום להעניק חזקה במשאב ציבורי יקר ערך למי שלא פעל בהתאם למצופה ולנדרש ממנו", קובע גרוסקופף. זהו בדיוק המצב בנוגע לשברון ודלק, הרישיון שלהן פקע וחזר לידי המדינה ואין להן כל זכות הנובעת ממנו. גרוסקופף מוסיף: נובל (כעת כאמור בבעלות שברון) ודלק "לא ביצעו כל השקעה של ממש בחיפוש גז במשך מעל ל-11 השנים בהן החזיקו ברישיון אלון D, ובתוך כך אף התחמקו מעריכת הסקר הסביבתי עליו התחייבו כתנאי להארכה החריגה שקיבלו בהחלטה הראשונה של השר; שנית, משך הזמן שנותר לרישיון החיפוש של העותרות במועד בו התגלתה התגלית היה קצר במיוחד ועמד על כחודשיים, שלאחריהן כפי שהובהר כלל לא ניתן היה להאריכו עוד; שלישית, החלק של תגלית כריש צפון המצוי בשטח אלון D קטן, ועיקר המאגר האמור מצוי, על-פי ההערכות הידועות, בשטח החזקה של אנרג'יאן". השופטים יצחק עמית ורות רונן הסכימו עם גרוסקופף. שברון ודלק חויבו בתשלום הוצאות בסך 100,000 שקל. את שברון ודלק ייצגו עוה"ד צבי אגמון, ענת שריקי וגל קויתי; את המדינה ייצג עו"ד רן רוזנברג; ואת אנרג'יאן - עוה"ד ישראל לשם, עידן לרון וטל רוזנווסר.