מכובדי נשיא המדינה,
שמעון פרס,
יו"ר הכנסת,
ראובן ריבלין,
שרים, ח"כים,
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט
אליעזר ריבלין,
ראש העיר ירושלים,
ניר ברקת,
יו"ר הסוכנות היהודית,
נתן שרנסקי,
ראש המטה הכללי, רא"ל
גבי אשכנזי,
מפקדי צה"ל,
משפחות שכולות,
נכי צה"ל,
מכובדיי,
כאן, על הגבעה הזאת התחולל הקרב שפתח את השער לאיחוד ירושלים. אנו מוקירים את גבורת הלוחמים, את דבקותם במשימה, את עוז רוחם. אנו מרכינים את ראשינו לזכר הלוחמים שנפלו בקרב על ירושלים.
זמן קצר לפני שפרץ הקרב הזה כתבה נעמי שמר את שירה המופלא "ירושלים של זהב" והעם כולו התרגש לשמע השיר שביטא את געגועיו למקומות הקדושים ביותר בתולדותינו.
והנה, בתקופת ההמתנה, כשמילאנו שקים וצה"ל נערך והשמים קדרו, ובחמישה ביוני נפלו פגזים ממרומים, שכונותיה של ירושלים ורחובותיה הופגזו. והדור שלי, שהיינו נערים אז, בין השהייה במקלטים לשוטטות בין מבנה למבנה, התחילו להגיע השמועות.
שמענו גם את רעש הקרבות, שמענו על נפילתם של לוחמים שהכרנו אותם וליבנו דאב. ובמקביל שמענו רחש של משהו גדול מאוד מתרחש, משהו רב הוד.
רק לאחר מכן גילינו את כל הפרטים של קרבות הגבורה וההבקעה. הכרנו את הלוחמים, שמענו אודות הנופלים ויכולנו להעריך מייד את גודל המעשה שעשו.
אני סיפרתי היום בכנסת כיצד נבקע חור בחומה שהייתה ליד עיריית ירושלים, ואני זוכר כיצד אני וחבריי נהרנו דרך החור הזה ונהרות של אדם זרמו לעיר העתיקה, בין הסמטאות, להגיע למקום אחד, לכותל מערב, ואני זוכר את התחושה המופלאה שפיעמה בנו באותו רגע והיא לא חלפה.
עד הקרב הגורלי הזה הייתה ירושלים בירת הנצח של עם ישראל, עיר חצויה בגדרות תיל ושדות מוקשים. צבא זר נכח במרחק של פחות משני קילומטרים מבנייני הממשלה והכנסת. מעת לעת צלפים היו יורים מהחומות שחצצו בעיר ופוגעים באזרחינו.
מאז הכל השתנה. הגבעה הזאת הפרידה קודם לכן בין שכונות ירושלמיות לבין הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. בימים ההם אי אפשר היה להגיע להר הצופים. היו צריכות לנוע שיירות אחת לשבועיים בחסות האו"ם כדי לעבור את המרחק הקצר מהמקום הזה למקום ההוא. היום אלפי אנשים עוברים אותו כל יום בשתי דקות.
ירושלים לפני איחודה הייתה עיר חלוקה. אף יהודי לא התפלל ליד הכותל ואף ערבי לא הלך לקניון במלחה, שלא היה קיים אז, או לרופא ברחביה. ירושלים הייתה עיר ספר, רדומה, עיר קצה. שכונות חדשות לא הוקמו בה, בתי מלון לא הוקמו בה, תיירים לא נהרו אליה. אי אפשר לפרוח וליצור ולהתפתח בעיר מחולקת לשניים, ואי אפשר לחלק או להקפיא עיר תוססת ויוצרת.
יום שחרור ירושלים הוא היום שבו העיר ירושלים התחילה לנשום לרווחה, לפרוש כנפיים לטובת כל תושביה, הערבים והיהודים כאחד. ישראל הנהיגה חופש פולחן לכל הדתות, חופש גישה למקומות הדתיים, לבני כל הדתות.
לעולם לא נחזיר את ירושלים להיות עיר חלוקה, קודרת וחצויה. אנחנו נמשיך לבנות ולהיבנות בירושלים. אנחנו נמשיך לתכנן, לפתח וליצור.
ידידיי, אנחנו הדור שזכה לראות את שחרור ירושלים ואת חזרתנו למקומות המקודשים לעמנו ואנחנו גם צריכים להנחיל את הזכות הזאת לילדינו, לנכדינו.
היום אמר יו"ר הכנסת, בדיון מיוחד בכנסת, שאולי חלה התרחקות מסוימת מתחושת הייחודיות הזאת ומהקשר הייחודי של עמנו לעירנו - אינני חושב כך. הקשר של עם ישראל לירושלים הוא כל כך חזק, הוא כל כך ייחודי, הוא עולה על קשר של כל עם אחר לבירתו. הוא נמשך אלפי שנים, הוא עבר את כל המבחנים והוא חזק מאי פעם.
נכון הדבר שיש לנו צורך להביא את ילדינו לירושלים, והדבר הזה נעשה הלכה למעשה בשנה האחרונה. בשנה הקודמת באו מאתיים אלף תלמידים לירושלים, בשנה הזאת כחצי מליון תלמידים כבר ביקרו בה וההתרגשות שלהם, ההתלהבות שלהם כשהם באים לכותל, כשהם באים למקומות האחרים, כשמדברים מהעבר, מעברו של העם היהודי, כשהם נמצאים בנקבת השילוח או לאורך חומת האבנים של בית המקדש, מנהרות הכותל, ההתלהבות שלהם היא עצומה.
אותו רגש, אותה תחושה שפיעמה בנו, מפעמת בהם, ואני חושב שזאת המחויבות שלנו, להנחיל את ערכי הנצח של ירושלים והעם היהודי, לצד הבטחת עתיד עמנו לכל ילדינו ולדורות הבאים. והדבר הזה קשור בטבורו לבירת הנצח שלנו, לירושלים.
אמר הנשיא והוא צודק: אנו שואפים לשלום, אנחנו פועלים לשלום, ואני גם מאמין שנשיג שלום - אבל מי שמציג את בעיית השלום כבעיית ירושלים יואיל לזכור שירושלים הייתה חצויה ולא היה שלום, הייתה מלחמה.
כל צד יעלה את דרישותיו במו"מ, זה נכון, אבל בסופו של דבר ההכרה בזכותו של העם היהודי לחיות בארצו ולבנות את בירתו איננה מכשול לשלום - היא המפתח לשלום ואנחנו מייחלים לשלום.
יהיה שלום בחילך, שלווה בארמונותיך. יהי שלום בירושלים ובציון. יהיה זכרם של הנופלים ברוך. נזכור אותם לעד.
