א.ב. יהושע מתחיל להתפכח

הסופר א.ב. יהושע, מחכמי השמאל הנערצים ביותר, במאמרו (ידיעות אחרונות, 12.5.10) התחיל בתהליך התפכחות, כמעט שנופל לו האסימון, ומבלי שהתכוון לכך, מבשילה אצלו התובנה: ש"אין עם מי לדבר". וכך הוא כותב: "לפני 20 שנה חשבו היונים המתונות, שרק אם ניסוג מן השטחים יבוא השלום. ואילו הימין הניצי אמר - אם נספח את השטחים... העולם והפלשתינים יקבלו זאת כעובדה גמורה וישלימו עם כך". אולם לאחר שגם מנהיג ימני כמו נתניהו הצהיר: "שתי מדינות לשני עמים" מסביר יהושע: "הולך ומתגבש אגוז קשה שאינו עוד אידיאולוגי או ביטחוני אלא אגוז קשה של פסימיות בעצם האפשרות להגיע לפתרון". כאשר מצד אחד מבינים רבים כי: "לעולם לא נוכל לעקור את כל ההתנחלויות מבלי לגרום למלחמת אחים... גם חלוקת ירושלים לשתי בירות הכרחית לשלום, אבל כבר נעשתה בלתי אפשרית, אפילו אם נהיה מוכנים לכך". ואחרים אומרים: "ובכלל מה נעשה לאחר השלום אם הפלשתינים ידרשו לחזור לחיפה וליפו? ומה יהיה אם החמאס ישתלט על המדינה הפלשתינית?" יהושע חושף להפתעת הקוראים שהוא מצוי בעיצומו של תהליך מטמורפוזה; ערפילי השלום ההזוי שלו מתחילים להתפוגג; הוא רואה כבר את תווי המתאר הראשונים של האמת האכזרית ש"אין לנו פרטנר", אבל עדיין מתקשה להודות בכך בפה מלא, ולכן מסיים את מאמרו כהרגלו בדברי תוכחה: "למרות שנוסחת השלום ועקרונותיו נעשו ברורים ומקובלים על רוב העם, בפועל שולטים שיתוק וניכור פוליטי, אדישות ופטליזם, שעלולים להכשיר את הקרקע חלילה למלחמה הבאה באזור". במשפט סיכום שכזה מרים יהושע כדור להנחתה ומזמין את השאלה המתבקשת: האם "השיתוק, הניכור, האדישות והפטליזם" אינם נובעים מכך ש"למרות שנוסחת השלום ועקרונותיו נעשו ברורים ומקובלים על רוב העם", הפלשתינים עדיין רחוקים מההבנה הזאת כרחוק מזרח ממערב? יהושע אכן פתח בצעד גדול קדימה לקראת הבנת המציאות. לאחר שישתחרר מהתסביך להאשים תמיד את ישראל בקיפאון הפוליטי, ולאחר שיתפוגגו לחלוטין הזיות שלום הפתאים שלו ושל חסידיו, יש תקווה שיבין סוף-סוף כי "צריך שניים לטנגו". הערה לסיום: את מאמרו של א.ב. יהושע ראוי שישננו היטב פרקליטי הפלשתינים כמו: איתן קלינסקי, נפתלי רז, יגאל לביב, עמוס גבירץ, וכל אלה הקוראים בשקיקה את מאמריהם, הקמים "על צד שמאל", הלוקים בתסביכי אשמה כרוניים, בתקווה שיתחילו ללא דיחוי בתהליך גמילה מסמי שלום הפתאים שלהם.