קבלת עמדת חברי [
עוזי פוגלמן] - שלפיה נדחה את תחולתו של תיקון מס' 12 מכּוח הדוקטרינה [של שימוש לרעה בסמכות המכוננת], ועל יסוד קביעה כי התיקון הוא פרסונלי - תכביד עוד את הערפל האופף זה מכבר את הדוקטרינה ואת יישומה, ותרחיב עוד את שיקול הדעת השיפוטי הבלתי-גדוּר, בשאלת זיהויים של חוקי יסוד.
אם ייצא תיקון מס' 12 מגדר חוק יסוד, עדיין מעמדו איתן ויציב כשל חוק רגיל. גם אם חוק יסוד מזוהה על-ידי דוקטרינת ה"שימוש לרעה" ככזה ש"התחפש" לחוק יסוד, אזי לכל היותר המשמעות היא כי לפנינו חוק רגיל. כדי לבטלוֹ, או לדחות את תחולתו, צריך להראות שהוא סותר חוקיסוד ואינו עומד בתנאי פסקת הגבלה (חקיקתית או שיפוטית). כזאת לא נעשה. אף אם יימצא תיקון מס' 12 פרסונלי למשעי, גם לשיטתו של חברי, עדיין אין הוא פסול בשל כך.
כל עוד דבר חקיקה אינו נושא בלשונו רמז למימד פרסונלי המצוי בו, אין מקום לקטלג אותו כפרסונלי... המחוקק יודע היטב להביע לשונית כוונות פרסונליות, ועל כן לשון כללית ובלתי-מסויגת, אינה יכולה לשמש אותו "זיז" מיוחל, לתלות בו תכלית שמקורה בכוונת המחוקק: מטרות משוערות ויעדים נסתרים, שקיבלו הד בחדרי הפרלמנט ובפרוזדורים, אך לא מצאו את מקומם, ולוּ ברמז, בתוצר החוק הסופי... בהעדר עוגן לשוני, עמדתי היא שלא ניתן קבוע כי המניע הפרסונלי "זלג" אל תכלית דבר החקיקה; שעולמו הפנימי של המחוקק, הוטמע ב"מנגנון ההפעלה" הפנימי של החוק עצמו.
חיפוש אחר תכלית פרסונלית חמקמקה, המסתתרת בינות לדבריהם של מחוקקים שונים ומגוונים; דברים הניתנים בנקל להתפרש כמניע בלבד, נטול משקל פרשני לכל הדעות; בהעדר אמות מידה של כמות ואיכות; וכל זאת, בהעדר קולב לשוני לתלות בו את התכלית הפרסונלית המובהקת - דומני כי מדובר בשדה מוקשים שטוב נעשה אם נרחיק עצמנו ממנו.
לגבי דידי, מן הדין היה לסיים את המסע הפרשני כבר בתחנה הראשונה, הלשונית, הנקייה מכל מימד של פרסונליות, ולקבוע כי לפנינו תיקון כללי, הצולח את מבחן הכלליות. אולם משעה שחברי ראה להמשיך במסעו הפרשני, אצטרף אליו, ואעמוד על הקשיים הטמונים, לטעמי, בכל תחנה ותחנה שבדרך. קשיים אלו מלמדים כי גם בראי הגישה המרחיבה, המוכנה לקבוע כי חיקוק הוא פרסונלי חרף נוסחו הכללי - אין לפנינו ראיות להסדר פרסונלי; ואולם חשוב יותר: העמימות המלווה את המסע, הערפל הסמיך ובוץ הדרכים הטובעני, מלמדים כולם על הצורך להימנע ממנו מלכתחילה.
מלאכת החקיקה, כדבר שבשגרה, איננה נעשית מאחורי "מסך של בערות" במובנו הפשוט. המחוקק - בתוך עמו הוא יושב, ומגיב לנעשה סביבו. הרבה מניעים לו למחוקק; אחד מהם, הוא "חדשות" המגיעות מבתי המשפט, על אודות עניינים תלויים ועומדים, פרשנויות ההולכות ונרקמות, החלטות העומדות להינתן - "במצבים אלה ואחרים, אין כל פגיעה בבית המשפט אם המחוקק מבקש לומר את דבריו ראשון" (
אהרן ברק). אותו "דבר ראשון" של המחוקק, חזקה עליו שהוא נושא תכלית כללית, גם אם המניע לקידומו נעוץ במעשה דברים יחידני שהתקיים בין כותלי בית המשפט. דברים פשוטים אלה ירוּקנו מתוכן, אם נראה כל חקיקה המגיבה לנעשה בבית המשפט, ככזו הנגועה בפרסונליות, ומיועדת לחול רק על אותו אירוע פרטני שהיווה זרז לעשייתה.
לא מן הנמנע, כי לפחות חלק מן ההסבר להשתהות המחוקק מלכונן את חוק יסוד החקיקה, נעוץ במעין מעגל שוטה: בית המשפט העליון נוקט בגישה ביקורתית מרחיבה, כמענה לחוסר המעש הפרלמנטרי; המחוקק מצידו, מתבונן בנעשה, נרתע לאחוריו, חושש להפקיד בידינו, השופטים, כלים חוקתיים נוספים - אשר תחילתם ידועה, וסופם מי יְשׁוּרֶנּו - ומתבצר בשתיקתו החוקתית; שתיקה רועמת זו, נענית בבית משפט זה בתרועה רמה, וחוזר חלילה.
ניטיב לעשות אם נתרום את חלקנו לשבירתו של המעגל השוטה, בדרך של אימוץ גישה מרוסנת, מאופקת, מעוררת אמון. בד-בבד, הכנסת נקראת לעשות את המוטל עליה, לאלתר: לכונן את חוק יסוד החקיקה. אין מנוס. האזעקה נשמעת. בנפשנו הדבר.