X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
ישנם אלפי צנזורים בתחומים שונים אשר מצנזרים את הקשר בינינו לבין האישים והמוסדות שחשוב לנו שישמעו אותנו. על כך אנו שותקים
▪  ▪  ▪

נושא הצנזורה הוא בדרך כלל עניין בין עיתונאים, לעתים גם סופרים, בנושאים ביטחוניים עדינים, לבין מוסד הצנזורה. מגעים אלה מתנהלים לרוב בצינורות שקטים, כאשר כל צד מנסה להגיע לאיזה modus operandi, כלומר הסדר ששני הצדדים יכולים לחיות איתו. באחרונה הנושא עלה לכותרות בשל "פרשת ענת קם". את המאמר שכתב עיתונאי הארץ, אורי בלאו, הצנזורה העבירה. וכתזכורת טרייה - העיכוב בפרסום על החשד ששני אזרחים ערבים ישראלים ריגלו למען החיזבאללה. לנוכח הלקח של קם, תוך שלושה ימים פורסמה הידיעה. לא הצנזורה אחראית לעיכוב. אולם בחיינו, הסבוכים בלאו הכי, ישנם אלפי צנזורים בתחומים שונים אשר מצנזרים את הקשר בינינו לבין האישים והמוסדות שחשוב לנו שישמעו אותנו. על כך אנו שותקים.
הצנזורה בישראל היא כידוע מן הבודדות, אם לא הבודדה, בעולם המערבי החופשי. בעולם החופשי דין הפרת סודיות המדינה הוא כדין מעשה פלילי, אשר המבצע אותו מועמד לדין. זאת גם אם הוא לא בקיא בהלכות החוק ורבים, אצלנו ובעולם, לא מכירים את רוב החוקים. את החוקים מזהים בדרך כלל כאשר הם נדרסים, במקרים רבים - מן המסד ועד לטפחות. אבל כן קיימת איזו תורה שבעל-פה, נוסף על זאת שבכתב, שיש דברים שלא עושים. בכל מקרה, כל עוד אנו נתונים בטבעת עוינת גם מסביבנו וגם במקומות שונים בעולם, העם מכיר בצורך של הצנזורה, ובלית ברירה גם התקשורת. עם זאת, בשנים האחרונות הצנזורה נוהגת לעתים בכפפות משי, בראש ובראשונה בהנחה נכונה שככל שאתה סוגר דברים ככה יש נטייה לפרוץ אותם. נוסף על כך יש האינטרנט. ככה אנו יודעים על פרשת "ענת קם", זמן רב לפני שהתביעה נעתרה ללחץ לתת לה פרסום. אני לא מתייחס לפן של שירות הביטחון.
כמי שבשעתו התעסק רבות עם הצנזורה, וגם בביטחון שדה, בתקופה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, שהייתה המלחמה המטולווֶזֶת הראשונה, ושימשתי אז כמנהל החדשות בטלוויזיה, גם בימים קשים אלה ניתן היה להגיע להסדר. אפשר לומר שהחיילים לחמו בזירה, הצוותים שלנו לחמו כדי לצלם חומר ולשנע אותו, ואילו אני לחמתי בצנזורה ובביטחון שדה, שהיו חלק בלתי נפרד בנוף המערכת שלנו. אבל, גם אחרי הקיצוצים הקשים בחומר שנשלח על-ידי הכתבים מן הזירות, בדרך לא דרך ותוך סכנת חיים מתמדת, נשאר די חומר כדי למלא בו מהדורת חדשות של שעה וחצי. כמובן, שזאת לא הייתה כל התמונה, אבל די היה בה כדי ליתן לצופים תחושה של שותפות בסיקור ובחוויות של הכתבים. והם גמלו לנו במכתבי תודה רבים. מכאן, שחרף הביקורת על הצנזורה וצה"ל, גם פנימית ובעיקר חיצונית, לעתים מעוּוֶתת, ומעַוותֶת, ניתן בנסיבות אלה לחיות עם הצנזורה בארץ, מעין modus operandi כפי שציינתי בפתיחה.
לעומת זאת יש צנזורה שהיא לא מעוגנת לא בחוק ולא בשום תקנה. היא כחול-לבן-ישראלי. הכוונה שלי היא לצנזורה שכל מערכת ביורוקרטית קובעת לעצמה ואוכפת אותה עלינו, שרירותית לגמרי. ואנו האזרחים נתקלים בה יום-יום, שעה-שעה, וככל שהאוטומאציה משתלטת על חיינו, ואנו מקבלים איזה משיבון אוטומטי מחונחן שחוק, ככה הקשר קשה יותר. אין הכוונה לחסימת מידע כפי שדובר צה"ל, למשל, יכול להגיב: "אין בכוונתנו להתייחס למסמכים הנוגעים לביקורת פנים-צה"לית". זה משהו אחר לחלוטין. במקום לפרש למה אני מתכוון אביא דוגמה:

הטוקבקים - גם ילדים של החסמים

התוצאה של הצנזורה הקטנה הזאת בכל תחומי חיינו, היא בין היתר ה"טוקבקים" באינטרנט. יש, ואלה לא מעטים, שמוצאים בערוץ הזה איזה דחף וצורך פרווֶרטי. אני רואה בכך רע במיעוטו. אפשר מאוד שתופעה זאת, בדומה לצווחות וחזיזים במגרשי ספורט, היא הוצאת קיטור כחלופה נסבלת למעשים תוקפניים הרבה יותר. לדוגמה, למאמר הקודם (על הצורך בהקדמת הבחירות) שהתפרסם גם באתר אחר, פופולרי, היו 18 תגובות. חלקן ניבול פה לשמו, איזה סחי ששום משחת שיניים לא תנקה אותו. חלקן מבזות את כותביהן יותר מאשר אותי, ורק מגיבים בודדים שהתייחסו לגופו של עניין, חלקם תוך ביקורת, שאני לא מקבל אותה, אך מכבד אותה. וזה לא סוד שמבחינה פוליטית רוב הטוקבקיסטים, אצלנו לפחות, שייכים לימין עד ימין הסהרורי, או לחילופין אנרכיסטי, או אנכרוניסטי או סתם בריוני מתלהם.
ובכל זאת, אני בעד מתן אפשרות שמילותיהם (לעתים קשה לקרוא לזה אפילו משפט-תחבירית, דקדוקית) יופיעו. אבל יש רבים שמוצאים באינטרנט צינור להתבטאות, גם אם מדובר באתר קטן לאין-ערוך מאשר תקשורת ההמונים, כמו העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. שם זאת עריכה, לעתים בהחלט "צנזוראלית". בכך הכותבים נותנים ביטוי אותנטי לדעותיהם, ללבטיהם, להשגותיהם בכל הנושאים המועלים בבלוגים. הם גם משתפים אחרים בתחושות הללו. אבל זה שייך יותר לפסיכולוגיה מאשר לתקשורת הבין-אישית.
תוצאה חלופית זאת אינה פותרת את בעיית התקשורת הבין-אישית, ובייחוד בין האדם הפשוט לבין המנגנון על כל צורותיו וזרועות התמנון שלו, מנגנון - שלו הוא זקוק כל הזמן. לא כל הנושאים מגיעים לדרגת שערוריה ציבורית שאי-אפשר להתעלם ממנה. רוב הקשיים ומצוקות הפרט, אלה היומיומיים, לא זוכים לכותרות בצהוב. יחסי הציבור כיום הם עניין לאליטות, טייקונים ושופריהם והתקשורת שניזונה מהם. מלבד זאת, אין יחסי ציבור במדינה שלנו, שלא לדבר על יחסי אנוש שמזמן נעלמו. הצנזורים הקטנים הם אחת התופעות של התפתחות נלוזה זאת. הם חוסמים את התקשורת הבין-אישית, והם, יותר מאשר הצנזורה, שנתונה לפיקוח ופועלת על-פי החוק, לא רק מהווים מכשול לאינטראקציה האנושית אלא גם פוגעים בדמוקרטיה, שלא לדבר על כבוד האדם.

משמר הברזל של הבוס

במסגרת המאמצים של ראשי "הפרויקט של תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה", פנינו לגורמים פרטיים בבקשת תרומות, בהיעדר כל תמיכה ממשלתית וציבורית, ולו פרוטה אחת, לאתגר חשוב זה. בין היתר פנינו לראשי הבנקים, וכמה מהם נענו בנפש חפצה, מי בסכום גדול יותר או קטן. הודות לכך יכולנו להפיק את הסרט התיעודי "עופות החול" שבו שבעה ניצולי שואה בולטים, ביניהם חתני פרס ישראל מספרים על החלק האופטימי של ניצולי השואה - התקומה, העשייה הגדולה למען המדינה החל במלחמת העצמאות.
יו"ר ההנהלה של הפרויקט הוא משה זנבר. הוא גויס (קרי: התנדב) במסגרת גח"ל, לחם בלטרון במלחמת העצמאות ונפצע. לימים הוא התמנה לנגיד בנק ישראל. הנגיד השני לאחר הראשון, דוד הורוביץ. אחרי פרישתו מן החיים הציבוריים הוא התמנה ליו"ר הדירקטוריון של בנק לאומי לישראל. כמי שהיה חתום על פניות לגורמים אחרים, ביניהם בנקים, הוא פנה, והפעם בצורה אישית יותר למנהלת בל"ל, גליה מאור. הוא לא זכה למענה שלא לדבר על תרומה כלשהי.
שבועות רבים לאחר מכן פגש זנבר את מנכ"ל בל"ל, באיזה אירוע חברתי, ושאל אותה האם היא ראתה את מכתבו. לא. היא לא ראתה אותו בכלל. היא ביקשה שהוא ישלח אותו שוב, והוא אכן עשה זאת. עד היום - כלומר חודשים רבים - לא התקבל המענה. אני יוצא מתוך הנחה שגליה מאור הייתה משיבה בכל מקרה למי שהיה היו"ר של הבנק שהיא מנהלת אותו. ומי שהיה הבוס שלה בבנק ישראל. אם צריך תזכורת - תמונתו של משה זנבר נמצאת בחדר הישיבות של הדירקטוריון. אלא מה, ראש לשכתה, או מנהל לשכתה, או מי שממונה על סינון מכתבים למנהלת, החליט/ה שהנושא לא ראוי להגיע לשולחנה. זאת לא צנזורה. זה גרוע יותר. זאת חסימה.
אם מישהו חושב שבמוסד זה העניין מקרי לגבי מנהלת הלשכה של המנכ"ל, אסיר ספק מלבו. זאת שיטה. אני התנסיתי בה. פניתי בכמה מכתבים ליו"ר מוסד מסוים, שבמקרה הכרתי אותו מקרוב, ואף ציינתי זאת. לאחר זמן מה כאשר התעקשתי לדעת מה קורה, הודיעה לי מנהלת לשכתו, או המחסום שלו, שהיא בינתיים מעכבת את הפנייה שלי מכיוון שהבוס עמוס. אין לי ספק שיו"ר של מוסד כזה הוא אדם עסוק. אבל מנהלת היומן שלו ספק רב אם טרחה לבדוק את מידת הזיקה בין הכותב לבין המען. אבל, זה לא מקרה יחיד, ואני משער שגם במוסד זה תופעה זאת לא חריגה. יחד עם זאת יש גם מקרים שבהם הלשכות עונות, ולו באישור שקיבלו הפנייה.
אלה יחסי ציבור, שלא לדבר על יחסי אנוש, שכלל לא מצויים בלקסיקון הישראלי למנהלים, ואם הם רשומים - הם לא מבוצעים. אלה שקולים אלף מונים למסעות יחסי ציבור והסברה של יחצנים בשירות אותו מוסד, או טייקונים אחרים (כפי שראינו אותם בהגנה על שכר הבכירים במשק) שבעבורו הם מקבלי סכומי עתק. אנשים אוהבים קשר בלתי אמצעי. ניתן למצוא זאת בהרבה מאמרים על אודות מנהלים בענפים שונים, בעיקר בהיי-טק, שיחסי אנוש עומדים כמעט בראש הפירמידה של תשומת לבם. ואגב, באחד הדוחות האחרונים שלו, הזכיר מבקר המדינה את התופעה של אי-העברת מידע בתוך מוסדות ציבור.
הזכרתי בעבר באחד המאמרים את "קשרי הציבור" של חברי הכנסת שבעבורם הם מקבלים סכום משמעותי מאוד. אתייחס שוב. בעניין טרי ביקשתי להפנות תשומת לב של 17 חברי כנסת לאיזה נושא, שחשבתי שהם ימצאו בו עניין. מתוך אלה - שניים ענו לי, ובמקרה אחד - המזכירה של הסיעה הודיעה שהיא הפנתה את תשומת לב הח"כ - fair enough [מספיק הוגן]. אבל מדוע לא קיבלתי אות מן ה-14 הנותרים. אני משוכנע שהצנזורים או הצנזוריות – הקטנים, זרקו לפח, או במקרה של אינטרנט, מחקו, ובזה פתרו את העניין. בכך אני לא מטהר ח"כים שמקבלים פניות ולא משיבים להם. על כגון אלה חברי קונגרס וסנאט בארה"ב משלמים בבחירות. אצלנו הבחירות הן לא אישיות והח"כ, בכל ימות השנה, למעט במערכת הבחירות, מצפצף צפצוף ארוך על הבוחר.

המאמר מופיע באתר המחבר "זרקור"
תאריך:  14/05/2010   |   עודכן:  14/05/2010
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
צנזורים קטנים - חסמים גדולים
תגובות  [ 2 ] מוצגות  [ 2 ]  כתוב תגובה 
1
חלפו הימים שהבולשביקים כמוך
dodel  |  14/05/10 21:13
2
צה"ל, תשומת לב והעברת מסרים
צבי גיל  |  17/05/10 14:00
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
טובה ספרא
ממשלות העולם מוציאות כספים רבים יותר ממה שיש להן לשם מניעת נפילת כלכלתן    סקנדל מיני-דתי בדרך אלינו?    נשיא חדש בבריטניה: ישתף פעולה עם ישראל?    תחזית לשבוע 21.5.10-14.5.10
קיריל הדר
מיהו אותו ניק קלג, ממנו כה מפחדים ומפחידים מיטב אנשי התקשורת הישראלית?    זוהי אותה תקשורת ישראלית שאהדה בהתלהבות את ברק אובמה בשעתו, למרות שהאחרון החזיק בתפיסות פוליטיות אידיאולוגיות שמאליות לפחות כמו של קלג
שייקה מונדרי
האסטרטגיה של ארה"ב היא להתנות את תהליך השלום בטיפול באירן    הבעייה שהאסטרטגיה הזו יכולה להפוך בסופו של יום לחרב פיפיות לממשל האמריקני
נועם בדין
מה עדיף - להוציא כספים רבים עבור יצירת מיגון יעיל לתושבי החזית או פשוט לטפל אחת ולתמיד במחלה מן השורש?
ד"ר אורית גלילי-צוקר
יצחק לאור ואני, חברים לעבודה היינו אז, והיום אני ממליצה לו, לאור טענתו כי הוא קורבן חסר-ישע לכת נשים שטנית, לבקש סליחה
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il