אל הגברת שוש פורמן,
הכל דיבורים, קול ישראל.
שלום רב,
אני משגר אלייך צלום של מאמר שהתפרסם במהדורה היומית של "מקור ראשון".
שוחחתי עם העורך מר
אמנון לורד והבעתי לפניו מורת רוחי מן הכותרת "נצחונו הגדול של היטלר" לה הוא אחראי ישירות, ומן הטקסט של יוסף דוריאל, האחראי אומנם למה שהוא חותם עליו אבל איננו אחראי למה שהעורך מפרסם.
הוא דחה את הסתייגותי והוסיף כי יתכן כי הוא אינו שלם עם משפט או שניים אך שלם עם הכותרת ובאשר למאמר יש בו דברי טעם... המאמר קובע כי אפילו היטלר "שמטרתו העיקרית עם כל הטירוף שבה הייתה השמדת הגזע היהודי מן העולם"... "לא תיאר לעצמו שאת מלאכת השכנוע שלא הושלם אז ישלימו היהודים בעצמם".
המאמר מאשים שתי קבוצות של יהודים בעוולה הנוראה הזאת. האחת פעילים מן השמאל, יורשי גלות יהודית מתרפסת "מוכי תשוקה לשרת את העריץ העויין" החוטאים "ממש בעלילות הדם המשחירות פני ישראל בעולם ואף קוראים להחרימה ולחיסולה כמדינת העם היהודי". הקבוצה השניה "היא של הנהגה לאומית" קרי ממשלת ישראל, שלא יודעת להגיב, לא עניינית ולא מנטלית "להסתה הרצחנית" של הפלשתינים ובגינו "החלום של היטלר שכל העולם יופנה נגד היהודים קרוב היום יותר מתמיד להתגשם".
הצד השווה בין שתי הקבוצות הדואגות לניצחונו הגדול היטלר הוא ששתיהן "צמחו על-רקע גנטי של שושלות יהודים שקיומן היה תלוי בהתרפסות לעריצים זרים שפיתחו תכונות מנטליות שהתחילו לעבור בתורשה".
גם במדינה בה האלימות הפולמוסית אינה בוררת במילים וביטויים כגון "נאצי" מוטחים מפי יהודים על יהודים, יש בכותרת ובתכנים לא רק לקומם אלא צורך לשאול אם לא עברו את הקו האדום, אם לא של החוק, אזי של כיבוד הרגישות היהודית והקונסנסוס הלאומי.
נצחונו הגדול של היטלר נראה כברירה בלתי מקצועית של עורך המחויב לא רק בשמירת החוק אלא גם על שמירת הנורמות והמידות של עולם השיח הישראלי. התוכן של המאמר שלשונו מושפעת מן המרחב של הגזענות ממש, נראה כתוכן ש'מותר' היה לפסול אותו לבוא בציבור.
חופש הביטוי כולל גם את החופש לומר דברים מרגיזים, אולם יחד עם זאת מותר לגנות ניצול של חירות המדכא את החירות עצמה.
ישעיה לייבוביץ המנוח, אולץ לוותר על פרס ישראל עקב הביטוי "יודאונאצים". ספק אם עבר על החוק. ספק אם המאמר הנדון עבר על החוק. אבל אין ספק שהציבור הישראלי על גוניו האידיאולוגים השונים, הביע את עמדתו עם שלילת פרס ישראל לישעיהו לייבוביץ ואין אני יודע אם הזמן שחלף מאז הקהה את חושיו עד כדי כך שהוא מוכן למחול למי שרואה ביהודים מן האופוזיציה ומן השלטון אנשים הפועלים במודע לנצחונו הגדול של היטלר.
כחבר מועצת העיתונות קראתי לדיון לא במאמר הספציפי הזה אלא בסוגיה הכוללת גם את השימוש הנפוץ בסמלי השואה ובגבולות האתיים ציבוריים היהודיים הצריכים לחול מתוך הסכמה רחבה על מי שידו קלה על הדק הפגיעה בדעות זולתו עד כדי טעינת כלי נשקו בביטויים ובכותרות המעזות לחטוא בחטא האמור בשורות אלה.
האם ראוי הנושא לדיון בתוכניתכם?