הוויכוח האחרון בתוך תנועת הליכוד בין המחנה בראשותו של
משה פייגלין לבין זה בהנהגתו של ראש ה
ממשלה,
בנימין נתניהו, אינו רק מעניינם של חברי מרכז המפלגה, אלא מהווה נושא שעלול להשפיע על החברה הישראלית כולה ועל תדמיתה של מדינת היהודים בעולם במידה ויגבר מחנהו של הראשון.
דבר זה מחייב אותנו לערוך מבט מבוקר יותר על המתרחש בפוליטיקה הפנימית של המפלגה, גם אם איננו מן הפוקדים הקבועים של מצודת זאב.
הדבר בולט במיוחד נוכח הכרזתו של פייגלין כי דעותיו מייצגות את ערכיה המקוריים של המפלגה ובשעה שהוא קורא לחבריה לחזור אל המצע הרשמי של תנועתם אשר לטענתו נרמס אנושות על-ידי מדיניותם של מנהיגי הליכוד האחרונים. על-מנת לבחון את הדברים, אבקש להתייחס דרך מאמר זה, להשקפתה של התנועה לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי כיוון שהינו המכריע ביותר בעיניי מבין כלל השסעים המפלגים כיום את החברה הישראלית והמעצב יותר מכל את הדרך שבה אנחנו נראים בפני העולם.
מבחינה היסטורית, הקרבות בשנת 1948 קבעו את גבולותיה של מדינת ישראל. בשנת 1949 חולקה הארץ בהתאם לקווי הפסקת האש, בצורה שונה מאשר שהיא חולקה על-ידי האומות המאוחדות בשנת 1947. רוב ערביי ישראל נותרו ביהודה ושומרון, בשטחים שסופחו ל
ירדן או בשטחי רצועת עזה שנשלטה על-ידי מצרים. חלקם של ערביי ישראל גלה למדינות ערב השונות.
באורח זה, שלא על-פי בחירתם של שני הצדדים בעניין, הערבי והיהודי כאחד, נוצרה אוכלוסיה במדינת ישראל הכוללת רוב יהודי ובקרבו קבוצת מיעוט משמעותית, אשר צריכה להגדיר את יחסה כלפי המדינה. בניסיון לאפיין את האוכלוסיה הזו, טוען צרצור כי אלו הם אזרחים של מדינת ישראל אשר נמצאת בסכסוך מתמשך עם בני עמו של המיעוט הערבי, האומה הערבית והעם הפלשתיני. זוהי קבוצה די גדולה של אנשים, אשר קשורה קשרי דת ותרבות עם אומה אשר מרבית האוכלוסיה בישראל רואה בה אויב.
בו בעת, הידקו ממשלות ישראל לדורותיהן את השליטה על החברה הערבית בישראל והביאו אותה לידי היאחזות במגזר היהודי המהווה את הרוב במדינה. כיוון שעד השנים האחרונות הייתה חברה זו מנותקת מבני אומתה, הרי שהדבר הביא להיווצרותה של הישענות כלכלית בכל הקשור בתעסוקה, ברשיונות ובמשאבים כלכליים, חברתיים ופוליטיים אחרים. כך נולד יצור כלאיים חדש בשם "ערביי-ישראל", אשר הממשל קיווה כי תלותו הכלכלית במשטר מחד והענקת שוויון זכויות מהבחינה הפורמאלית מאידך, יצמצמו במידה ניכרת את רמת הלאומיות שלהם ואת שאיפתם להתאחד עם אחיהם מעבר לגבול.
בשעה שבן-גוריון ושאר ההנהגה הפוליטית היו שרויים בתחושה כי די והותר בתנאים הנ"ל, היה מי שסבר אחרת. "ההזייה - שהנה הם יתנו הסכמתם מרצון להגשמה של הציונות תמורת היתרונות התרבותיים והכלכליים שביכולתנו להעניק להם - מקורה של הזיה ילדותית זו אצל 'חובבי הערבים' שלנו היא באיזה רגש של זלזול כלפי העם הערבי. נראה שלדעתם אין העם הערבי אלא אספסוף רודף בצע, המוכן למכור את הפטריוטיזם שלו בעד רשת מסילות ברזל מפותחת, והשגה כזאת מחוסרת יסוד היא. ערבים בודדים אפשר אולי לשחד, אבל אין פירושו שכל ערביי ארץ ישראל מוכנים למכור אותה".
בהסתמכו על דוגמאות היסטוריות, הסביר זאב ז'בוטינסקי, האדם שבו ראה בן-גוריון את אויבו המושבע ביותר, שכל התיישבות חדשה נתקלה תמיד ביחס עוין של הילידים שישבו במקום, ללא כל קשר להתנהגות המתיישבים החדשים. התנהגות זו של הילידים, היא טבעית לחלוטין, כי כל לאום שואף להיות בעל הבית של הטריטוריה הלאומית שלו ולא יסכים מרצון שמישהו זר יהפוך לבעלים החדשים. גם כאשר ההתיישבות החדשה מביאה לשגשוג כלכלי, לא יסכימו הילידים לוותר על הטריטוריה הלאומית שלהם.
"שום עם בעולם לא מכר עוד את מאוויו הלאומיים במחיר פת לחם בחמאה". הלאום הערבי, אם כך, מתנהג לפי ז'בוטינסקי כלאום נורמלי לכל דבר. לכן גם לא יועיל שום שוויון זכויות שאותו תנסה להעניק מדינת היהודים, שכן אלו לא יסכימו מרצונם להפוך למיעוט בארץ ישראל. אך הטרגדיה של המדינה שלנו היא ששני לאומים רוצים בה בטריטוריה אחת - טריטוריה שבה הם יהוו הרוב. זהו קונפליקט שאינו ניתן לפתרון בדרכי משא-ומתן. כאן אולי כדאי לפנות אל מחנה השמאל ולציין בפניה שוב את דבריו של ז'בוטינסקי. "כל עם ילידים נלחם במתיישבים כל עוד קיים זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות הזרה. כך נוהגים וכך ינהגו ערביי ארץ ישראל, כל עוד מקונן בלבם ניצוץ של תקווה, כי יעלה בידם להפוך את הפיכתה של פלשתינה לארץ ישראל".
ז'בוטינסקי השכיל לראות בערבים לא כוח שיסור למרותה של המדינה היהודית כשתקום, כפי שעשו זאת רבים מקרב מנהיגי השמאל של הישוב, אלא רחש לו יחס של
כבוד כמו כלפי יריב גלוי. הוא הבין שמדובר בלאום חי בעל שאיפות לאומיות: "בשביל הערבים הארצי-ישראלים הייתה גם נשארת ארץ ישראל לא חבל-ספר אלא מולדתם, מרכז ויסוד לקיומם הלאומי העצמאי". אך נראה שכבר כאן היה איזה אינטרס של מחנה השמאל להוקיעו ואת דבריו.
ז'בוטינסקי, ולאחר מכן תנועת הליכוד, הודגשה כמי שאינה רוצה בשלום עם הערבים אף שז'בוטינסקי עצמו הדגיש לא פעם כי "כותב הטורים האלה נחשב לאויבם של הערבים, לאדם הרוצה לדחוק את רגלי הערבים מארץ ישראל, וכו'. אין אמת בכך. יחסי האמוציונאלי אל הערבים הוא כיחסי לכל יתר העמים: שוויון נפש אדיב". וכך למרבה האירוניה, הייתה דווקא זו המדיניות השמאלנית אשר הוליכה ועודנה מוליכה את הערבים שולל וגורמת להם לשגות שיום אחד אלו ייזכו לקבל עוד נתחים מהמדינה או להקים מדינה עצמאית משלהם. המדיניות של הימין, אם כך, צריכה לשאוף ללכת בדרכיו של המורה הרוחני שלה, שעד כה באופן יוצא מהכלל צדק בכל תחזיותיו.
הוכחה מדהימה לכך היא בעובדה שאמנם לא חזה הלה את התנגדותן של מדינות ערב לפרויקט הציוני, אך הדגיש כי גם אילו ניתן היה להגיע להסכם עם הערבים מחוץ לארץ ישראל לגבי עתידה של מדינת ישראל, לא היו ערביי ארץ ישראל מקבלים הסכם זה וממשיכים במאבקם לשמור על מעמדם כרוב בארץ ישראל. העובדה שכיום מדינת ישראל בעלת הסכם שלום, שניתן להתווכח לכאן ולכאן על אופיו וטיבו, עם שתיים משכנותיה אך עדיין לא עם הפלשתינים מחד וערביי ישראל מאידך, מוכיחה שוב את גדולתו של ז'בוטינסקי ואת יכולת הראייה לטווח רחוק של אישיות דגולה זו.
המסקנה הבלתי נמנעת מבחינתו ממצב זה היא שעל היהודים או לוותר על שאיפתם להפוך לרוב לאומי בארץ ישראל, או שעליהם להמשיך באופן מסיבי בהתיישבות ובקליטת עלייה "בחסותו של כוח שאיננו תלוי באוכלוסיה המקומית, מאחורי קיר ברזל שלא יהא בכוחה של האוכלוסיה המקומית לפרוץ אותו". עד הקמת המדינה הוטל תפקיד זה, אליבא דז'בוטינסקי, על המנדט המחויב לעקרונותיה של הצהרת בלפור. אם אין המנדט יכול לספק את "קיר הברזל" הרי כפי שהכריז ז'בוטינסקי בפני ועדת פיל: "מלאו הבטחתכם או הסתלקו מן המנדט!". מסר זה עלינו גם להשמיע בפני פטרוננו האמריקנים, במידה ואלו רוצים בהמשך קשר תקין עם מדינת ישראל. רוב יהודי יבטיח לא רק את אי-היטמעותנו בערבים ואת העובדה שנהיה חזקים יותר, מבחינה צבאית או טכנולוגית, אלא בעיקר יחזק את הזכות המוסרית שלנו לתבוע ריבונות על ארץ ישראל.
מכאן שהצדק עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כאשר הנו דורש מהערבים והעולם להכיר במדינת ישראל כב"מדינה היהודית". כפי שמציין במאמרו משה בן-שחר, "כל מי שסבור כי הדרישה היא מיותרת בהחלט ואולי גם פוגעת בנו, פשוט טועה ומטעה". בעיקר נכונים הדברים האלו בעת שאנחנו שומעים את דבריו של פייגלין.
כך למשל ציין פייגלין באחד מראיונותיו בנוגע לצד הפלשתיני כי אלו מבחינתו "ציבור של דוברי ערבית, שזיהה את עצמו פתאום כעם, נגאטיב של התנועה הציונית, טפילים. זה שהם לא עשו זאת קודם רק מוכיח כמה הם נחותים. גם אצל האפריקנים אין עמים. יש רק שבט זולו וטוטסי. מלבישים על עצמם ראייה מערבית, רעיונות מודרניים".
גם אם נבקש להניח לרגע בצד את הגזענות שבדברים אלו, מפי אדם המבקש יום אחד להיות ראש ממשלה בישראל, הרי שדעותיו לא רק שמוציאות שם רע למחנה הלאומי הימני בישראל, או אינן משקפות את דעות ההוגה הרוחני של התנועה, כפי שהוא מתיימר לייצג, אלא גם משרתות את האינטרסים של מפלגות השמאל בישראל הרואות ב"ליכוד" מפלגה המתנגדת לשלום ועל כן מבקשות לנכס אותו לעצמן. מכאן כי טוב יהיה אם יילכו חברי מרכז הליכוד לא אחרי סיסמאותיו משובבות הלב של פייגלין, אלא עם הקול הרציונאלי והשקול שאותו מייצג נתניהו. אומנם ניתן לבקר את ראש הממשלה לכאן ולכאן על דברים כאלו ואחרים, אך בשאלה הערבית נשאר הוא נאמן לדברי המקור, אשר אם להמשיך לקרוא בהם ניתן גם למצוא פיתרון לבעית ההסברה הישראלית בעולם.
הדרך להצגה הנכונה של המדיניות הישראלית בפני מדינות מערב אירופה, המבקרות לעיתים רבות את מדינתנו, היא לא באמצעות פריטה על הרגש כפי שעושים זאת הפלשתינים, אלא באמצעות אותם טיעונים ליברליים בהם משתמשות אותן מדינות עצמן כנגדנו. לפי הטיעון הליברלי הקלאסי, מבית מדרשו של ג'ון לוק, כל זכות ובתוך כך גם זו על הארץ תלויה בחובת האחרים לכבד זאת. עלינו להראות כי אנחנו מכבדים את הערבים ומעריכים אותם, ויצירת רוב יהודי בארץ ישראל על חשבון הערבים היא דווקא הדרך המוסרית מכולן. נכון שלפנינו שני לאומים שלכל אחד מהם תביעה לאותה טריטוריה, אבל ללאום אחד, הלאום הערבי, יש מדינות רבות אחרות בהן הוא מהווה רוב, ואילו ללאום היהודי אין אפילו מדינה אחת כזו מלבד ישראל. קיים כאן מצב שבו אין לפנינו קונפליקט שבו לשני הצדדים תביעות שוות מבחינה מוסרית.
זוהי בעצם טעותו הגדולה של השמאל בישראל משום שבמעשיו הוא בעצם מקדש את המצב המצוי, בלי להתחשב במשקלה של התביעה הנגדית של הלאום היהודי.
השמאל מבקש לקרוא להדדיות, להסכם שלום בין שני צדדים שווים אך דחייתו את התביעה המוסרית של היהודים על הטריטוריה בארץ ישראל מחזירה אותנו שוב לקרוא את דעתם של אבותנו המדיניים בנושא. "החברה האנושית מתבססת על ההדדיות, טלו את ההדדיות - וצדק הופך לשקר. אותו אדם המתהלך אי-שם ברחוב, זכות לו לחיות רק בגלל זאת ורק באותה מידה, בה הוא מכיר בזכותי אני לחיות, אבל אם ברצונו להרגני, אין לו כל זכות קיום - וכלל זה חל גם על עמים. על העולם להיות עולם של ערבות הדדית. אם בחיים מדובר - לכולם הזכות לחיות, ואם להשמדה הדין, הרי גם לכך יידונו כולם. אבל אין מוסר כזה לפיו על הזולל לאכול כאוות נפשו, ועל המסתפק במועט לגווע ברעב מתחת לגדר".
מי שאינו מכיר את מחבר שורות אלו עלול לחשוב שמדובר באחד מההוגים הסוציאליסטים, דוגמת משה הס או אחד העם, אך למעשה גם דברים אלו נאמרו על-ידי לא אחר מאשר ז'בוטינסקי. בכך שוב מוכיח איש זה את גדלותו ואת יכולתו לראות מבעוד מועד את הדברים שאחרים סירבו להיאחז בהם מכיוון שלא נראו בשעתו "שוויוניים" דיו, ובימינו אינם נחשבים ל"פוליטיקלי-קורקט".
ז'בוטינסקי טען כי גם הזירה הבינלאומית חייבת להיות מושתתת על מוסר ולא על כוח, ובמקרה שהצדק הוא עם החלש, הרי שיש לסייע לו. לכן חובת האומות לעזור לעם היהודי חסר המולדת להקים מדינה משלו. "האדמה שייכת לא לאלה, שיש להם יותר מדי קרקע, אלא לאלה, שאין להם קרקע בכלל. אם מפקיעים חלקה אחת מידי עם בעל אחוזות גדולות, בכדי לתת לעם גולה - זהו מעשה צודק". ההתמקדות בהצגה הישראלית צריכה, אם כן, להראות כי דווקא המסתפק במועט במקרה זה הוא העם היהודי, הדורש רק מדינה אחת שבה הוא רוב, והזולל הוא הלאום הערבי הרוצה, נוסף למדינות הערביות הקיימות שבהן הוא כבר מהווה רוב, עוד מדינה.
הפיתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני אם כך יהיה רק אם אלו יעזבו את גבולותיה של ארץ ישראל לטובת שטח שיופרש להן מטעם מדינות ערב או אם יכירו בהיותה של מדינת ישראל כבעלת רוב יהודי. רק כאשר יבינו הערבים כי אין להם שום תקווה להיפטר מהיהודים, הרי שאז יגיע הרגע למשא-ומתן. גם זאת צפה ז'בוטינסקי באמרו כי "רק אז יופיעו המתונים כשבפיהם הצעות לוויתורים הדדיים ובשעה כזאת בלבד הם יתחילו להמתקח איתנו על עניינים מעשיים, כגון ערבויות נגד דחיקת רגלם של הערבים ושיווי זכויות אזרחי ולאומי". אך גם כאן כבר שגינו בכך שנכנסו לתהליך המשא-ומתן מבלי שהגענו לכך ובכך התעלמנו מאזהרתו החשובה "הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד, הוא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות ההסכם בהווה".
ייחודה של גישת ז'בוטינסקי הינה בכך שהיא דורשת לשפוט בין עמים, כמו בין בני אדם, על-פי אמות וכללי מוסר. דווקא בשם המוסר מגיעה לדידו המולדת לעם היהודי. יחד עם זאת, אי-אפשר להאשים אותו בחוסר רגישות כלפי הצד הערבי. היפוכו של דבר הוא הנכון. אין מבחינתו מקרה כמעט שבו הצדק כולו נמצא בצידו של צד אחד. במרבית המקרים יש אמת בעמדת כל צד, והכרעה לטובתו של אחד הצדדים היא תמיד טראגית.
זהו גם המקרה שלפנינו ובל לנו להתייחס בהתנשאות לערבים כי אז נחטא לאמת ההיסטורית והערכית. אלא שהדגש צריך להיות על כך, כי צד אחד צודק יותר כי סבלו של אותו צד גדול בהרבה.
ההיסטוריה הוכיחה כי סבלם של היהודים רק הלך וגדל כל אותה שעה שלא הייתה להם מדינה. אבל גם בתוך כך, מציין אביה הרוחני של תנועת "החירות" כי חשוב לשמור על האיזון. על-מנת לצמצם ככל הניתן את הסבל של ערביי ישראל כמיעוט במדינה היהודית, דורש ז'בוטינסקי את מחויבות העם היהודי לשוויון זכויות מלא למיעוט הערבי. כל המסתכל על הדברים מנקודת מבט ליברלית ואובייקטיבית יראה בכך את הפיתרון היחיד והאולטימטיבי לבעייה הערבית. פיתרון שהיה מונח לפנינו מזמן מעל גבי דפי הכרכים של אחד מן ההוגים החשובים של הציונות, אך אנחנו בחרנו להתעלם. מכאן שאם ברצוננו לחיות בשקט עם בני הדודים שלנו, נותר לנו רק ליישם או במילותיו של התנ"ך, שהיה המקור היחיד שהסכימו על תרומתו לאנושות הן בן-גוריון והן ז'בוטינסקי שהרבו בו לקשט בציטוטים ממנו את דבריהם - "הכל צפוי והרשות נתונה".