דבריה הבהירים של עורכת-הדין אירית באומהורן (כמו גם דבריו של עו"ד
אורי קורב) היו צריכים להדליק נורת אזהרה לגבי תפקודה של הפרקליטות מחד-גיסא ומערכת בתי-המשפט מאידך-גיסא.
זה לא סוד שהפרקליטות מונעת מסיבות מסוימות, אשר גורמות לה לסטות מדרך הצדק ולעשות הכל על-מנת להדוף אדם זה או אחר מן המסילה. למשל: השבוע פורסם כי עצם העובדה שאהוד אולמרט מינה את פרופסור
דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים, בכך הוא גזר את דינו לחומרה. אם דברים אלו נכונים, אז מדובר במצב קשה ובלתי נסבל.
גם בבתי-המשפט המצב לא טוב. כדי למנוע סחבת, פרקליטים ממהרים להגיע להסדר טיעון כדי לוותר על התיק, ושופטים משמשים כמעין חותמת-גומי ומאשרים לא פעם עסקות אלו מבלי לבדוק אותן לעומק.
בתיקים שיש בהם ראיות חותכות צריך לתת לראיות לדבר, ולא ללכת להסדר טיעון. כמו-כן, העובדה ששופטים משחררים עברייני מין, רוצחים ושודדים בטענות שונות ומשונות חייבת להדאיג הן את הממשלה והן את נשיאת בית המשפט העליון. הללו מעדיפים לשתוק משום מה, וחבל שהתקשורת לא חוקרת מקרים אלו.
הנה שתי דוגמאות מהשבועות האחרונים:
1) שופט מקל על אישה שהורשעה בשוד, בטענה כי היות שאין מספיק נשים שודדות אז אפשר לשחררה.
2) הסדר הטיעון עם האם המרעיבה הוא דבר נפסד, כי על-סמך העבירות שהורשעה בהן האם, היה מקום להושיבה לפחות עשר שנים במעצר.
לא רק שהם משחררים פושעים במקום להרחיקם מהחברה, הם עושים זאת בתירוצים נלוזים אשר לא מתאימים לאדם במעמדם. במעשיהם הנפשעים הם מסכנים ילדים, קשישים ואנשים רגילים.
רצוי ששופטים אלו יושעו ויורחקו לצמיתות מכס השיפוט, ילמדו מחדש את החומר ורק אחרי מבחן מדוקדק יוחלט אם להחזירם לכס השיפוט. אם לא יינקטו צעדים, הסכנה ברורה ומיידית יותר מהאיום האירני.
