קיץ 2003. השחקנית גילה אלמגור משתתפת בהפגנה בתל אביב נגד מדיניות משטרת ההגירה ובמחאה על גירושן של משפחות
עובדים זרים מן הארץ, וקובלת באוזני התקשורת: "נולדו פה 2,500 ילדים. אין להם שפה אחרת, בית אחר או תרבות אחרת, לאן הם יילכו?... אתם מתארים לכם שילדים ישראלים יגורשו מאל-איי, איזו זעקה תקום על אנטישמיות?" הזמרת חוה אלברשטיין, שגם היא במפגינים, מקבלת גם היא מיקרופון: "מאוד מציק לי היחס לפועלים זרים. הטרמינולוגיה של ציד אנשים וגירוש מזכירים ימים שחורים, ימים לא רחוקים בזמן. התרבות של הלשנות על שכנים מצמררת... וכל זה תוך מסווה שקרי ולא מובן לגבי צורך כלכלי לשימור תרבותנו וכלכלתנו". מאחורי הקלעים של ההפגנה הזאת עומדים הארגונים "מוקד הסיוע לעובדים זרים" ו"ארגון רופאים לזכויות אדם" - שניהם חלק מרשת ארגוני החזית של "
הקרן החדשה לישראל".
אביב 1931. תשעה נערים שחורים עומדים למשפט בסקוטסבורו, אלבמה, בגין אונס קבוצתי של שתי נערות לבנות. הם מורשעים, ועל מרביתם נגזרים עונשי מוות. "ההתאחדות הלאומית לקידום צבעונים" ו"הגנת העובדים הבינלאומית" - הזרוע המשפטית של המפלגה הקומוניסטית בארה"ב, מתגייסות לטובתם ושוכרות פרקליט יהודי ניו-יורקי שנודע בניצחונותיו במשפטיים פליליים. בעקבות המשך ההליכים, נמצאים חלק מהנערים זכאים ועונשם של האחרים מופחת. לבסוף כולם זוכים לחנינה, למעט אחד המצליח לברוח לדטרויט. פרשת "נערי סקוטסבורו" משמשת מצע לקמפיין אנטי-אמריקני עולמי בגין הגזענות.
כבר בשנות ה-20' זיהו מינצנברג ואנשיו שהמיתוס הנגדי המרכזי ל"מהפיכה הסובייטית" הוא "הרעיון של אמריקה", וחיפשו כל הזדמנות להחדיר תיעוב רפלקסיבי כלפי ארה"ב ועמה, לערער את המיתוס של "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", "כור ההיתוך" ו"שער הזהב", ולקבע את הדימוי של ארה"ב כמוקד שוביניזם, פוריטניזם ושנאת זרים. משפטם של סאקו וואנצטי, כמו גם משפטם של "נערי סקוטסבורו", שימשו פלטפורמות למסעות ציבוריים חובקי עולם, כביכול כדי להוציא לאור את חפותם של הנאשמים, אולם למעשה - כדי לערער את המיתוס האמריקני ולחזק את "מיתוס המהפיכה של הפרולטריון".
הקמפיין לטובת סאקו וואנצטי נוהל מברלין: מינצנברג דאג לכינוס אסיפות מחאה ברחבי העולם, לפרסום כתבות המציגות אותם - למרות שסאקו כבר הורשע בעבר במעשה שוד - כקדושים מעונים ולארגון מסעי תרומות למימון סיוע משפטי ו"הגנה" לשניים. נראה כי מינצנברג ידע שסאקו לפחות אשם, אבל מטרתם של מעסיקיו לא הייתה להציל את חייהם של שני האנרכיסטים. כשקתרין אן פורטר, כמו מאות סופרים ואמנים בני התקופה, השתתפה במשמרת מחאה בבוסטון, והתוודתה באוזני סוכנת הקומאינטרן שהייתה מנהיגת הקבוצה שלה - רוזה בארון - שלמרות קלישותה של התקווה כי חיי סאקו וואנצטי יינצלו, היא עדיין מייחלת לכך, השיבה בארון: "יינצלו? מי רוצה שהם יינצלו? איזו תועלת תצמח לנו מהם כשהם חיים?".
במהלך שנות השלושים הסוכן העיקרי של מינצנברג בארה"ב היה אוטו כץ - יהודי יליד פראג, שיעדו העיקרי היה למצוא משרות משתלמות לקומוניסטים גרמנים גולים, ליצור פרסום ל"חזית העממית" לעניין מלחמת האזרחים בספרד, "לעשות סטאליניזציה של תרבות הזוהר" ו"לסחוט את רגש האשמה של הוליווד כפרה חולבת עבור המנגנון". כץ יסד אפוא בהוליווד את "הליגה האנטי-נאצית" ומינה למנהיגתה את הסופרת והתסריטאית דורותי פרקר. תסריטאים, מפיקים ושחקנים אשר עושרם החדש משנות השפל הכלכלי והאבטלה ההמונית הוליד אצלם רגשי אשמה "קפיטליסטיים" - הפכו משתתפים נלהבים בליגיון של כץ, והצטרפו ל"חזית העממית" אשר צוירה כהתאגדות אנטי-פאשיסטית רחבה. ברשת זו נפלו בין היתר ארנסט המינגווי, ליליאן הלמן, דשיאל האמט, סינקלר לואיס ואפטון סינקלר. כשפורסם לבסוף דבר ההסכם הנאצי-סובייטי, איש בהוליווד לא הרגיש נבגד, וכולם כמעט מחאו כף לפלישה הסובייטית לפולין ולהתקפה הסובייטית על פינלנד, שאותה כינתה הלמן "רפובליקה פרו-נאצית קטנה".
בוושינגטון הבירה יסדו אנשיו של כץ את קבוצת Ware, שחבריה גויסו מבין בוגרי המוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר בארה"ב, וביצעו חדירה לשורות מחלקת המדינה והממשל של רוזוולט, ואילו בניו-יורק פעל כץ לעיצוב העיתון השמאלי-ליברלי הכאילו בלתי תלוי P.M., אשר העסיק כעלה תאנה גם כמה אנטי-קומוניסטים.
כמו שפעולת הקומאינטרן הייתה חוקית ולא-חוקית גם יחד, כך גם פעילותו של מינצנברג. למעשה, אחת ממשימותיו הייתה לעמעם את ההבחנה בין פעילות חוקית ללא-חוקית. בעיתונים ובכתבי העת שיסד פורסמו דברי עיתונות כהלכתה של כותבים עצמאיים, בד-בבד עם סיפורים מפוברקים שנועדו לצרכי תעמולה. עיתונים אלה שימשו גם כיסוי לסוכנים שעבדו כעיתונאים וכיסוי למידע שהושג באמצעות ריגול. כך למשל, ג'וזפין הרבסט, בת חוגו של המינגווי, גויסה לעבודה עיתונאית, וב-1935 שוגרה לברלין, לסיור ש"הצמיח" סדרת כתבות שער בניו-יורק פוסט בשם "מאחורי צלב הקרס" - על ההתנגדות הגרמנית להיטלר.
הסטאליניזציה בטעם בלומסברי
ב-1936 נשלח אוטו כץ לבריטניה, בפקודת מינצנברג, כדי "לעשות סטאליניזציה בטעם בלומסברי". "מועדוני קולנוע" כבר פעלו אז בבריטניה, בחסותו של מינצנברג - הם היו מוקד להפצת סרטים סובייטיים באוניברסיטאות ושימשו מקומות מפגש לאליטה האקדמית השמאלית המתהווה. כץ יסד בבריטניה את "מועדון הספר השמאלי" ואת נספחיו דוגמת "הליגה האנטי-נאצית" ו"מצעדי הרעב", כתשתית הרשת הסטאליניסטית באנגליה. המועדון ארגן מחנות, כנסים ומסעות תעמולה ברוסיה והוציא לאור, בין השאר, את "הדרך לרציף וויגאן" של ג'ורג' אורוול, על תנאי החיים של הכורים בצפון אנגליה.
באנגליה משך כץ בחוטי העיתון רב ההשפעה "השבוע" והעביר דרכו דיסאינפורמציה מטעם הקומאינטרן. אנשיו שם לא התעניינו כלל בתנועות המרקסיסטיות או בתנועות השמאל הרציניות, אלא התרכזו בגיוס סטודנטים מבריקים, בעיקר מאוניברסיטת קיימברידג', כדי לחדור לממסד הבריטי בשירות הריגול הסובייטי. הידועים בהם היו אנתוני בלאנט, גאי ברג'ס וקים פילבי. ברג'ס עבד במשך כמה שנים עבור הבי-בי-סי - כשהוא מסייע לסוכנים סובייטים אחרים לעלות על גלי האתר.
ב-1952 נעצר אוטו כץ על-ידי המשטר שבחסותו פעל בנאמנות, ויש האומרים כי בחסותו גם היה מעורב ברציחתו של מינצנברג. הוא נתלה כ"מרגל ציוני ובריטי" לאחר שקרא "וידוי" מוכן מראש במשפטי הראווה בפראג - המשפטים שנועדו לבצר את שלטון הפחד של סטאלין במדינות הגוש הקומוניסטי. ביודעו מה מצפה לו, הציע אוטו כץ את ה"וידוי" הידוע ברגע שנעצר, אך זה לא הספיק, והוא עונה במשך חודשים. במסגרת משפטי פראג נאסרו גם שני הישראלים מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, והואשמו בריגול לטובת ישראל וארה"ב. אורנשטיין נשפט למאסר עולם ושוחרר בשנת 1954, ואורן - מראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם, נידון ל-20 שנות מאסר ושוחרר בשנת 1956.
מלכודת הרפובליקה הספרדית
מלחמת האזרחים בספרד התרחשה בתקופת "הטרור הגדול" של 1938-1936 ברוסיה הסטאליניסטית, והקומאינטרן בחש בה במקביל לבחישת השירותים החשאיים בבריה”מ גופא. אותו פיצול בין מראית העין למוטיבציה האמיתית שמאחורי המדיניות הסובייטית לגבי יחסי סטאלין והיטלר, התקיים גם ביחסה של בריה”מ למלחמת האזרחים בספרד: סטאלין לא ביקש שם את ניצחון הרפובליקנים אלא יצירת קבוצות חזית באירופה המערבית ובארה"ב שיגייסו כספים לעיטוף הסטאליניזם - שעתה היה נתון במשפטי הראווה לבולשביקים לשעבר - באשלייה של חסד. בדיוק לשם כך פעל מיזם התעמולה הגדול של מינצנברג "החזית העממית": באיצטלה של "התנגדות לפאשיזם" הוא שימר את אהדת אוהדי הקומוניזם בשנות הטרור הגדול בבריה”מ.
ארתור קסטלר, יהודי יליד בודפשט שחזר לאירופה ב-1930 לאחר תקופה ציונית קצרה בפלשתינה, קיבל בברלין עבודה כעיתונאי. כשראה בעליית כוחו של היטלר, הקומוניזם נראה לו תרופה ראויה לנאציזם. וכשהמפלגה הקומוניסטית בגרמניה שלחה אותו לכתוב ספר מסע בבריה”מ, הוא למד רוסית וביולי 1932 עלה על הרכבת לחרקוב באמונה ששוב הוא מגיע לארץ המובטחת. לבסוף הדפיסה המפלגה גרסה מצונזרת של יומן המסע שלו. לאחר שחזר למערב אירופה, הפך לאחד מאנשי ארגון התעמולה של הקומאינטרן במערב, בהנהלת וילי מינצנברג, ובתפקידו זה נשלח,בכיסוי של כתב צבאי מטעם עיתון בריטי, לסקר את הצד של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד.
בספרו "עדות ספרדית" הוא מתאר כיצד נעקב כסוכן קומוניסטי והוחזק במעצר לקראת הוצאתו להורג. לבסוף, בעקבות מו"מ הוא הוחלף באחד מטייסיו של פרנקו שנשבה לאחר שמטוסו הופל. אז הוא כבר החל להבין שהקומוניזם אינו היפוכו של הנאציזם אלא קרוב משפחה רוחני שלו, ובשנת 1938 עזב את המפלגה הקומוניסטית. לתובנותיו החדשות הוא נתן ביטוי בספריו, שהידועים בהם הם "אפילה בצהריים" ו"האל שהכזיב". לאחר 1945 הוא הפך לאחד המאורות המובילים ב"מלחמה הקרה האינטלקטואלית".
אבל עד אז הצליח הקומאינטרן להפיל בפח הספרדי לא מעט פתאים, ביניהם הסלבריטאים הספרותיים האמריקנים ארנסט המינגווי, שנסע לספרד ככתב צבאי, וג'ון דוס פאסוס, שיצא גם הוא לספרד כתומך הרפובליקנים. בעקבותיהם נשלחה לספרד, בפקודת אוטו כץ, העיתונאית ג'וזפין הרבסט - כדי לפקח עליהם. באנגליה, יותר מאלפיים בריטים נרשמו לבריגדות הבינלאומיות לעזרת הרפובליקנים, ובמצעדי "מועדון הספר השמאלי" הוצגה התרומה הקומוניסטית להגנת הרפובליקה הספרדית כהרואיקה בהתגלמותה.
ספינולוגיה כחול-לבן
וכך, בין השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ועד לשנותיה הראשונות של המלחמה הקרה, היה זה מינצנברג שעיצב את מעורבות השירותים החשאיים של בריה”מ הקומוניסטית בחיים האינטלקטואליים במערב. מה שנראה על פני השטח כפעולות מחאה עצמאיות, הופעל ונוצח על ידיו באופן מחושב ומניפולטיבי. ברשת שפרש הוא הצליח להשתמש גם לעשיית הון אישי, שזיכה אותו בכינוי "המיליונר האדום". למרבית האנשים שרתמו את האידיאליזם שלהם לחזיתות השונות של מינצנברג לא היה מושג שמצפונם מתוזמר על-ידי פעילים של ממשלת סטאלין. רובם היו מאמינים אמיתיים, אנשים בעלי חלומות על הומניזם סוציאליסטי חדש, המונהג על-ידי הסובייטים.
למעשה, בהצלחתו "לארגן את האינטלקטואלים" הוכיח מינצנברג שרבים מהאינטלקטואלים המודרניים אינם באמת כאלה - שהרי בהגדרתו אינטלקטואל אינו נכון "להתארגן". אבל ה"אינטלקטואלים" בשלהם: גם חלק נכבד מאנשי האקדמיה בישראל של ימינו, במיוחד בתחומי מדעי הרוח, פועלים מתוך בקרה פוליטית סמויה, וזוכים לתמיכה במחקריהם ובפעילותם החוץ-אקדמית מצד גורמים אינטרסנטיים באירופה, או מתבססים בקידומם האקדמי על-ידי בכירים מהם שכבר "נותבו" פוליטית. במאמרו "הרדיקליזם של השמאל באקדמיה העברית", כותב שלמה סוקרט (שם עט לפרופסור המעדיף להישאר בעילום שם) בין השאר, כי "רבים מבין העומדים בראש האוניברסיטאות בישראל היו בעצמם חברי סגל מקרב חוגי השמאל, שנודעו בשימושם בדעה פוליטית כבנייר לקמוס בבואם לחרוץ את גורלן של קריירות אקדמיות. כתוצאה מכך גוברת הפוליטיזציה באוניברסיטאות בישראל, והשפעתם של חוגי השמאל הולכת וגוברת".
למרות נפילתו הרשמית של הקומוניזם ב-1989, למורשת האסטרטגיה הסטאליניסטית של הרס המערב על-ידי תעמולה יש המשכיות. השיטה שהוכיחה את עצמה ננקטה שוב בימי מלחמת ויטנאם - בתיווכה של "תנועת השלום" האמריקנית - בדמות מצעדים, ארגונים משולבים והפעלת סלבריטאים דוגמת השחקנית ג'יין פונדה. בשנת 1972 ביקרה פונדה בצפון-ויטנאם וצולמה כשהיא יושבת במושב של תותח נ"מ המיועד לפגוע בכלי טיס אמריקניים. בביוגרפיה שלה משנת 2005 היא הודתה כי הייתה קורבן למניפולציה, וכי מייד לאחר שצולמה במושב התותח הבינה את חומרת ההשלכות של הצילום.
על-פי פרסומי תנועת "אם תרצו", המינצנברג שלנו בישראל הוא כנראה "הקרן החדשה לישראל", המפעילה באמצעות הזרוע המבצעת שלה בישראל - שת"יל (שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים), ארגוני חזית בנושאים רבים ומגוונים, לשם הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' ולשם הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, תוך הימנעות מחשיפת תכליתה הפוליטית. בתקציב שנתי העומד על למעלה מ-25 מיליון דולר, ושחלקו מתקבל מהאיחוד האירופי, מפעיל ארגון לא-נבחר זה, אשר אינו מזוהה כארגון פוליטי, את מרבית מסעות המחאה החברתית בארץ, מארגן ומנהל מאות עמותות וארגונים, מממן כנסים, מייעץ לגופים, ומכנס את מרבית ההפגנות.
כך, את המאבק לעידוד מסירת אדמות לערבים, תוך מניעת התיישבות יהודית, מנהלת הקרן באמצעות ארגונים "חברתיים" דוגמת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", "אגודת הארבעים - להכרה ביישובים ערביים" ו"עדאלה", וארגוני "סביבה" דוגמת "מגמה ירוקה" ו"פעולה ירוקה"; את מאבק החילונים בדתיים היא מנהלת באמצעות "עמותת עם חופשי" ו"נשות הכותל"; ואת המאבק בפוליטיקאים של המחנה הלאומי היא מנהלת באמצעות גופים דוגמת "התנועה לאיכות השלטון" ו"המכון הישראלי לדמוקרטיה".
כל המאבקים הללו, הלובשים חזות של פעילות עממית, ספונטנית והתנדבותית - למעשה מנוהלים ונשלטים מלמעלה, על-ידי גורם יחיד המשמש "מניפולטור-על" אשר מתזמן את פעילותם וקובע את מהלכיהם, ממש כפי שפעל מינצנברג. נראה אפוא כי מינצנברג יכול לנוח על משכבו בשלום: מורשתו לא דעכה, והחתירה תחת הדמוקרטיה המערבית, תוך ערעור כוחם של ממשלים דמוקרטיים והחלשת יכולת העמידה הצבאית של מדינות דמוקרטיות, וזאת מבלי להזדהות ככוח פוליטי - זוכה אפילו לתגבור תקשורתי שלא עמד לרשותו: טלוויזיה, אינטרנט ותקשורת סלולרית.