הזלזול, הביטול, הגיחוך והשאננות – אפשר לסדר את המילים האלה בכל סדר שהוא – היו לא ייאמנו. תרגיל העורף הגדול, בסתם יום של חול, עוד יום של עול. אנשים טרודים בענייניהם הקטנים, החשובים. תרגיל-שמרגיל. כלום לא מזיז להם. כלום לא מזיז אותם. הם בשלהם. בענייניהם. אל תבלבלו להם את המוח הטחון, המאודה. חם עכשיו. כבר כמעט יוני, אתם יודעים. הקיץ בא.
ביום רביעי, 26.5.2010, באחת עשרה בבוקר נשמעה במקומותינו צפירה קלושה, שנשמעה כמו תרגיל בניסוי צופרים. לרגע נדרכתי. באופן מותנה, רפלקסיבי, ונעמדתי דום. הייתי אמור לשמוע קול צופר, אבל הייתה דממה. דממה דקה. עמדתי דקה דומייה. הרגשתי דביל. הרגשתי דחליל. מי מתרגל? מה מתרגלים? האם יגאל שילון מצלם אותנו במצלמה נסתרת?
באותו יום, בתוכנית "עושים צהריים" עם
יעל דן, שמעתי בגלי צה"ל את סגן שר הביטחון מתרעם על המראיינת. הבימאי חנן שניר אמר משהו על מקלט סגור (או שמא היה זה מקלט מעופש, לא ראוי למחסה אדם). הסגן התרעם על ניסיונות המראיינת לייחס לו אחריות. הדו-שיח ביניהם נשמע הזוי. כמו התנהגותם של אזרחים ברגעי השיא של התרגיל.
אני לא יודע איך סיכמו במפקדת פיקוד העורף את "תרגיל העורף הגדול בתולדות המדינה". אני יודע איך אני סיכמתי אותו, מנקודת מבטי הצרה-צרורה: רע. בלתי מספיק. אולי אף נכשל. הציבור אדיש, עייף, סחוט-טרי נפשית, נתון בבועתו היומיומית, הקיומית. הוא לא רוצה שיהלכו עליו אימים בתרחישי מלחמה אפשריים. הוא חי בסרט אחר.
אני לא יודע אם הטיפה שהייתי עד לה מעידה על הים כולו. אני רוצה לקוות ולהאמין שלא. כי אם כן – האדישות תהרוג אותנו.
רק דבר אחד אני יודע: על פיקוד העורף האישי שלי לא אחראי שום איש. שום גנרל. אחראית כרית. הלילה, כשאניח עליה את ראשי, אשאל עצמי בחשש הולך וגובר – האם אנחנו יכולים להגיד לעצמנו בהגינות וביושר שנערכנו ליום פקודה כפי שהיה עלינו להיערך? אפילו את הדבר הפשוט, הקטן, המתבקש, המתחייב – לרוץ במהירות אל מרחב מוגן לא עשו רבים מאתנו. אנשים שהמשיכו בשגרת יומם. אל תבלבלו אותם עם מלחמה-שמלחמה. תנו לרעוד בשקט.
