אחרי ההקדמה הארוכה שעשתה התורה בסיפור על הולדת עם ישראל, ועל אופיו המתבטא בחיבור אל הקודש דרך המצוות והמשכן. אחרי תקופת ההדרכה הארוכה, החל מפרשת בהעלותך מתחיל עם ישראל לעמוד ברשות עצמו. במהלך הפרשות הבאות תבואנה התמודדויות של עם ישראל בכל מיני מצבים. למזלו של עם ישראל, משה רבינו נמצא קרוב אליו כמדריך רוחני היודע להחזירו למסלול בכל פעם שהוא סוטה ממנו.
"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי" - מתחילים לנוע לכיוון ארץ ישראל, כמטרה הקרובה ואל עבר הגאולה השלמה בטווח היותר רחוק. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" - לבקשה זו של שמירה והגנה מפני אויבים ושונאים יזדקק עם ישראל במהלך הדרך הארוכה שתלווה אותו במהלך ההיסטוריה.
כדרכו של עם ישראל, עם תחילת ההליכה מתחילות התלונות: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'". על-פי חז"ל, התלונה היא על ההליכה הממושכת, שלושה ימים רצופים. העונש על התלונות הוא: "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". הבעיה היא לא התלונה, אלא הצורה בה העם מתלונן. זו לא תלונה רגילה, אלא כמתאוננים רע, בגלל דבר אחד הכל רע. אבל משה רבינו כמנהיג אחראי, אבהי, מתפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל.
ואז מגיע מקרה קשה עוד יותר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". כמו בחטא העגל, גם כאן מגיע הערב-רב, אנשים מחוץ לעם ישראל שמסיתים ומדיחים את העם. הפעם הנושא הוא תאווה לבשר. שלא לטעות, זה לא שבני ישראל רעבים, הם הרי אוכלים את המן כל יום. מדובר כאן על תאווה. פתאום הם נזכרים כמה טוב היה להם במצרים ואיך היה שם מה לאכול. הערתם זו דומה לניצול שואה שבוכה במדינת ישראל, על כך שבמחנה ההשמדה לפחות קיבלו כל יום לחם ומרק. חז"ל אומרים שבתוך התלונות על האוכל הם הכניסו גם את התלונות על איסורי עריות, שהרי אם כבר חומריות, אז עד הסוף.
מעניין שמול תלונה כזו אפילו אדם גדול כמשה רבינו לא יכול יותר. האדם שיכול היה לעמוד מול אישיות אכזרית כפרעה ולנצחו, שלא מיצמץ אפילו לא בחטא העגל, כאן הוא מרים ידיים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". מול דרישות חומריות כאלו, למשה רבינו אין פתרון. האיש שדיבר עם הקב"ה פנים אל פנים ושקיבל בארבעים יום את התורה, אינו יכול להתמודד מול אנשים שעם כל השפע שיש להם, מתאווים לעוד. מול תרבות הדוניסטית, שרוצה ליהנות עוד ועוד, אין לו דרך להתמודד. אנשים תאוותניים כאלו אינם בתחום המושגים שלו.
לשם טיפול במקרים שכאלה, משה רבינו זקוק לעזרה מאנשים שיותר קרובים אל העם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". שבעים הזקנים, נציגי השבטים, הינם ברמה נמוכה מאשר רמתו של משה, הם מכירים את העם ואת חולשותיו, הם יוכלו לעזור למשה לטפל באספסוף הזה. שבעים הזקנים באים מכל 12 השבטים, הם מכירים את אנשי השבט שלהם ויודעים באיזו שפה לדבר איתם. הם שיוכלו לרדת להלך מחשבותיו של הפושע הגדול, הם אלה שיסייעו למשה רבינו לטפל בשוליים התחתונים של החברה.