X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
אל לנו לשכוח שחורבן בית המקדש השני נגרם עקב שינאת חינם, וננסה לפעמים לאחד כוחות ואילו לכמה רגעים
▪  ▪  ▪
[צילום: פלאש 90]

בחמש השנים שבהן גרתי בשדרות ובאזור שער הנגב חוויתי למעלה מ-4,000 נפילות של קאסמים ופצמרים. טילים שנופלים באזור כל בוקר, כשילדים הולכים לגנים ולבתי הספר, ובכל לילה, כשאותם ילדים הולכים לישון. המצב היה לא נורמלי בעיניי, שאלתי את עצמי, איזה מדינה אחרת בעולם במאה ה-21 תסבול מצב של ירי יום יומי לעבר אוכלוסיה אזרחית?
מתוך התסכול שלי הרגשתי חובה לעשות משהו. הצטרפתי לנועם בדין ויחד עם שישה חברים נוספים (ששניים מהם עשו עלייה לארץ) הקמו את מרכז תקשורת חברתית שדרות.
כסטודנטים, שהגיעו לאזור שדרות מרחבי הארץ, לא היה לנו משרד או אפילו תקציב להתחיל ולפעול. כשנפל קאסם בעיר לקחנו את הפיג'ו הישן ונסענו עם מצלמה לתעד את הנפילה. שלחנו את התמונות לכל רחבי העולם במטרה להביא למודעות את המצב הקשה באזור. קיווינו שאנשים יבינו באיזו מציאות חיים למעלה מ-23,000 תושבי העיר שדרות.
למרות הקושי, השעות ללא שינה והתחושה המצמררת שאתה שומע את שריקת הרקטה עד שהיא נוחתת הרגשנו סיפוק גדול מפעילותנו. היה משהו מיוחד בחיבור בין אנשים ממקומות שונים בארץ, אשר רוצים, ולו במעט, לסייע למדינתם.
השנים חלפו וירי הרקטות לא נפסק. בעודי עוזב את העיר שכל כך אהבתי לטובת בירתינו ירושלים, הבטתי לאחור וראיתי שעוד מיקלטים רבים נבנים. הבנתי שהשקט השברירי לצערי לא יחזיק מעמד.
בעודי מתמקם בעיר החדשה, הרגשתי משהו שונה. עיר מעורבת, פלורליסטית שלמרות הקושי וההבדלים הרבים בה מנסה לשמור על סטטוס קוו. אומנם המחשבות התמימות שלי התנפצו במהרה, לאחר סיום המשט לעזה, כאשר הלכתי לכיוון ביתי וראיתי הפגנה ספונטנית באחד מצמתי העיר.
התקרבתי להתקהלות וראיתי חבר'ה צעירים עם תופים, מיקרופון ודגלים אדומים. חשבתי לתומי, אלו הם חבר'ה כמונו סטודנטים צעירים ונמרצים שרוצים אולי לסייע בהסבר על מה שהתרחש היום במשט, כמובן שהייתי תמים.
את הקריאות והצעקות ששמעתי כנגד המדינה אני אחסוך מכם. אך, שהייתי בלב ההמולה לרגע שכחתי שאני בכלל בארץ ישראל ונראה כי זוהי הפגנה מול שגרירות ישראל בטורקיה.
לידי עבר אדם מבוגר, שאמר למפגינים "תתביישו... אני עליתי לארץ ב-48 עבדתי וביניתי אותה מה אתם עושים ומה אתם תורמים בכלל...". הייתי בשוק כשאחת מהמפגינות באה לתקוף אותו ואחריה גם סטודנט צעיר. קפצתי לגונן על האדם המבוגר שהזכיר לי במעט את סבי שגם עלה לפני קום המדינה ונלחם עבורה.
גם בהמשך, המצב לא נרגע, היו מפגינים שממש התגרו בחיילים ורק חיכו לרגע שהחיילים יתעצבנו ויכו אותם, ואז כמובן, הם יוכלו לקחת מהם את הפרטים ולהתלונן עליהם. נזכרתי שאחי הקטן היה מספר לי כמה קשה לו לעמוד ולשמור במחסומים, כשלידו היו יושבות קבוצות של נשים יהודיות ומקללות אותו כל היום. היה קשה לו להבין איך יכול להיות מצב שאנשים כבר מתבלבלים בין מי התוקף ולבין המותקף, הוא היה אומר לי "מה הם רוצים אני שומר עליהם, אני שומר על בטחון המדינה", ואני הייתי מביע הבנה למצבו.
לא הבנתי את מימדי השנאה ולא יכולתי להשאר שם עוד, משום מה הרגשתי פתאום רצון עז להוציא את הכיפה המקופלת אי שם מתחתית התיק שלי, הוצאתי ושמתי אותה על ראשי בלב ההמולה. פתאום ללא הסבר הרגשתי צורך במחאה זו להגן על המדינה וסמליה, "דע מהיכן באת ולאן אתה הולך"... תמיד שיננו לי את האימרה הזו בביתי והכיפה עזרה לי להבין מהיכן באתי.
הסברה היא אולי עניין סובייקטיבי ווהדרך בה אנו חושבים שצריך להסביר על מדינתינו שונה מאיך שאחרים חושבים שהם צריכים להסביר. אולי זה נשמע קצת יפה נפש לומר כשהתותחים יורים המוזות שותקות, אבל לתקוף את המדינה כשעוד לא הסתיים פינוי הפצועים מהספינה זו טעות חמורה לדעתי. אל לנו לשכוח שחורבן בית המקדש השני נגרם עקב שינאת חינם, וננסה לפעמים לאחד כוחות ואילו לכמה רגעים.

תאריך:  01/06/2010   |   עודכן:  01/06/2010
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
דרוש הסבר
תגובות  [ 9 ] מוצגות  [ 9 ]  כתוב תגובה 
1
חזק ואמץ
יוסי כהן  |  1/06/10 13:49
2
צריך לעשות סדר בבית ל"ת
מירב43  |  1/06/10 13:58
3
?
אבי 33  |  1/06/10 14:13
4
הבעיה היא...
שגיא111  |  1/06/10 14:18
5
דרוש מסביר..
אלי ר 26  |  1/06/10 14:19
6
לחזק את צהל!! ל"ת
נוריתתכהן  |  1/06/10 14:24
7
לתמוך בילדינו שבצה"לֹ!!! ל"ת
נורייתכהן  |  1/06/10 14:32
8
לאחד כוחות חחברה
אבי לוי23  |  1/06/10 14:54
9
חבל שלא כולם חושבים כמוך ידידי ל"ת
nir b  |  1/06/10 14:56
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בעז העצני
מסתבר שמקבלי ההחלטות אצלנו ויתרו על אופציית הפעלת השכל, וכשפונים באופן אוטומטי לכוח, נופלים למלכודת של היריב שהתכונן לכך
אהרון שחר
הנאורים נורא מוכשרים: הם יודעים מצוין מה לא לעשות. אומנם איך להגן על ילדיהם מפני הטרור - הם לא יודעים, אבל איך להפריע לאלו שיודעים - אוהו, זאת הם יודעים מצוין
עו"ד זיו שרון, עו"ד ניר הורנשטיין
בהמשך לרשימתנו הקודמת בה נסקר פסק הדין בעניין דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ, נציג את דעתנו החולקת
יונה סוקולובסקי
הרומן "לולב מיריחו" מתרחש בתקופה של מלחמת ששת הימים ולאחריה    הגיבור המרכזי בספר אוסף את הסיפורים ומעביר אותם לדורות הבאים - סיפורים שהם הרקע של החברה הרב-גונית של ישראל    והפעם, סיפורו של נחמיה
בומה ענבר
במסגרת פרויקט "הכר את השכן" של מפעלות החברה והחינוך של הפועל ת"א נערכים משחקי כדורגל משותפים של ילדים ישראלים ופלסטינים    פרויקט זה הוא הזדמנות יחידה ונדירה, לשני הצדדים, להיפגש וללמוד זה על זה באווירה ספורטיבית ומלאה הנאות
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il