השופט יצחק עמית אומר כי הבקשה השנייה מלמדת, כי "מטרתה של העתירה אינה קבלת סעד אופרטיבי של ממש, אלא הטמעה של נרטיב של אכיפה בררנית שהעותרים מעוניינים לקדם. סעד בנוסח דרישה להורות על 'הכאה על חטא' אינו סעד מקובל, בלשון המעטה. ובכלל, גם עתירה של שר כנגד מה שנחזה לטענתו כמדיניות כללית של היועץ המשפטי לממשלה, אינה חזון נפרץ במקומותינו". בהמשך אומר עמית, כי וסרלאוף יוצא "מהנחה מחוסרת בסיס ושגויה, לפיה רשויות אכיפת החוק קבעו מדיניות אכיפה חדשה ביחס למחאות נגד הרפורמה המשפטית". לדברי עמית, דינה של העתירה להידחות על הסף משום שהיא כוללנית: וסרלאוף תוקף את מדיניות ההעמדה לדין מבלי לציין מקרה אחד שבו לדעתו לא הוגש כתב אישום למרות שהיה מקום לעשות זאת. "אדרבה, דווקא עת עסקינן במחאות נגד השלטון, חשובה ההקפדה היתרה על שיקול דעת עצמאי ורחב של רשויות האכיפה, על-מנת שלא ישמשו ככלי בידי השלטון לדיכוי מחאות נגדו, ולא למותר לציין כי אל מול הטענה של העותרים לאכיפה בררנית, ניצבות כיום טענות חמורות לאכיפה בררנית מהצד השני של המתרס, בין היתר לאכיפת יתר בדמות חקירות ומעצרי סרק רבים, כפי שעולה גם מהחלטות של בתי משפט שבפניהם הובאו העצורים". עמית סוקר את הפסיקה הענפה בנוגע לאיזון שבין זכות ההפגנה לבין זכויות אחרות ומזכיר, כי ניתן להגביל את הראשונה רק כאשר קיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי או בשלום הציבור. עוד אומר עמית, כי המדינה מסרה שנפתחו למעלה מ-400 תיקים נגד מפגינים, 90 נעצרו וארבעה הועמדו לדין, וכי - כפי שהבהירה מיארה - מערכת החוק אינה פועלת לפי "מכסות העמדה לדין". כאשר מדובר במפגינים, הכלל הוא העמדה לדין רק בנסיבות חריגות, תוך שמירה על אחידות ושוויון ומתן שיקול דעת לגורמים בשטח. עמית מוסיף: "כל עוד ניתן להפעיל אמצעים 'רכים' יותר מאשר מעצר והגשת כתב אישום, ראוי כי אמצעים אלו יינקטו – עבור שמירה על חופש הביטוי והזכות להפגין, שהן כאמור זכויות חוקתיות בעלות מעמד רם. לשם כך, יש להותיר בידי המשטרה וגורמי אכיפת החוק שבשטח שיקול דעת נקודתי להחליט כיצד לפעול בנסיבות כל מקרה ומקרה, בהתאם לצורך העולה מן השטח. מובן כי המשטרה אינה פטורה מביקורת, ועל הפרקליטות, היועצת ובתי המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה המובא לפתחם אם חלילה נסתרה חזקת השיקולים המקצועיים, שאמורה להנחות את המשטרה בפעולתה. "...בפני המפקדים בשטח יש שורה של נתונים ושיקולים שעליהם לבחון ולתכלל, כגון: מספר המשתתפים בהפגנה והיקף האירוע; האם ניתן להגיע להסדרים ולהידברות עם המפגינים או המארגנים או מובילי ההפגנה; האם יש תופעות של ונדליזם והשחתה של רכוש, מתקנים, מבנים, ניידות משטרה וכיו"ב; מידת ההפרעה והסכנה לסדר הציבורי; מידת הסכנה לגוף ולנפש למפגינים, לנוסעים, ולעוברי אורח; מידת האלימות של המפגינים כלפי השוטרים". לבסוף מזכיר עמית את מתחם ההתערבות הצר של בג"ץ בהחלטות היועץ המשפטי, ואומר שווסרלאוף לא עמד בנטל הכבד של הוכחת אכיפה בררנית - במיוחד כאשר הוא משווה בין אירועי 2024 לבין אירועי 1993 ו-2015. הוא מסיים באומרו, כי העתירה היא "מצב הא-נומלי – שאינו מתיישב עם תהליכי העבודה המקובלים בדרג הממשלתי - שבו שר מגיש עתירה כנגד היועצת המשפטית לממשלה וכנגד 'מדיניות האכיפה' הכללית, או מצב שבו שר מגיש עתירה כנגד שר אחר בממשלה".

השופט דוד מינץ [אחד השופטים השמרנים ביותר בבית המשפט העליון - א.ל] הסכים עם עמית ומתח ביקורת חריפה על וסרלאוף. מינץ פותח בשאלת זכות העמידה של וסרלאוף ומעיר: "הרחבת זכות העמידה גורמת לבית המשפט לחרוג מתפקידו הגרעיני להכריע בסכסוך קונקרטי אל עבר קביעת נורמות בעלות אופי כללי. היא גם גוררת את בית המשפט לדון בסוגיות של מדיניות כללית, גורמת לא פעם לפגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות ומסיטה את הדיון מהזירה הציבורית אל בית המשפט". עתירתו של וסרלאוף ממחישה את הבעייתיות, ממשיך מינץ. "אין מקום להרחיב את זכות העמידה עד כדי מצב שבו שרים בממשלה יביאו סוגיות כלליות של מדיניות ציבורית לפתחו של בית משפט זה, וספק רב בעיני אם התועלת הצומחת ממצב שכזה גדולה יותר מהנזק. יש בכך ביטוי קיצוני של העברת הזירה הפוליטית, שהיא המעון הטבעי של שרי הממשלה, אל תוך ד' אמותיו של בית המשפט, בשאיפה שיכריע בסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית, אשר הן לעתים נוקבות וקוטביות. "מעבר לכך, שאין זה מתפקידו של בית המשפט להביע את עמדתו באותם נושאים, הרצון שבית המשפט יכריע בדבר, מעמיד אותו במצב של 'אוי לי אם אומַר ואוי לי אם לא אומַר'... בידי שרי הממשלה כלים רבים מספור להתמודד עם מדיניות שלטונית של עמיתיהם שאינה לרוחם, גם אם מדיניות זו מאומצת ולוּ בכפייה על-ידי יועצים משפטיים שאינם לרוחם. "פנייה לבית משפט זה על-מנת שיאמץ את גישתם תוך מתן הוראות ליריביהם לבל יתמידו במימוש מדיניות שאינה נראית בעיניהם, פסולה בעיני וחורגת מתפקידו של בית משפט זה באופן קיצוני. הדברים האמורים נכונים לדעתי על דרך קל וחומר שעה שהשגותיו של השר במקרה זה מופנות לא רק כלפי היועצת המשפטית לממשלה אלא כלפי 'מדיניות האכיפה', כאשר כוונתו לכלל רשויות האכיפה". מינץ גם דוחה את ההשוואה לתקופת ההינתקות: "הטענות בנוגע להתנהלות בדרך של אכיפה בררנית בהתייחס למדיניות העבר למול מדיניות האכיפה כיום, אינן מקימות עילה להתערבות בית משפט זה; ופשוט הדבר כי אם נעשו טעויות בעבר בנקיטת אמצעי האכיפה בתקופת ההינתקות, אין לחזור על טעויות אלו היום. טעויות העבר אינן מהוות בסיס להכשרת טעויות ההווה". לבסוף אומר מינץ: "יש להבחין בין פעילות מחאה חוקית ומאושרת על-ידי הגורמים הרלוונטיים, כולל חסימת כבישים מראש לשם קביעת מתווה ההפגנה, אשר גבולותיה וגדריה ברורים; לבין חסימת כבישים באופן בלתי חוקי במהלך מחאות המלווה באלימות אשר יוצרת סיכון למשתמשי הדרך, ועלולה להביא לסיכון ממשי לחיי אדם. כפי שגם עולה מתגובת המשיבים לעתירה, במצבים של התפרעות אלימה המצריכה פתיחת צירי תנועה תוך שימוש בכוח ואמצעים שונים, חזקה שהמשיבים יפעלו כנדרש". השופט חאלד כבוב הסכים עם עמית. וסרלאוף חויב בתשלום הוצאות בסך 5,000 שקל. את וסרלאוף ייצגו עוה"ד איתמר מירון ואלחנן מירון, ואת המדינה - עוה"ד שוש שמואלי ומיטל בוכמן-שינדל.