ישעיהו גולדין תובע 20 מיליון שקל מעורכי הדין בועז קראוס ונועה בינדר-שטיינברג, בטענה לרשלנות קשה בהליך בו ייצגו אותו, ואשר גרמה לכך שלא יקבל עשרות מיליוני שקלים שהגיעו לו. התביעה הוגשה (4.6.24) לבית המשפט המחוזי בתל אביב. גולדין אומר כי בשנים 2011-1994 ניהל את נכסי המקרקעין של ישראל ליפמן, אותו הוא מגדיר כ"איש אמיד מאוד", ואשר היה קרוב משפחתו דרך רעייתו. השניים סיכמו על תשלום חודשי בסך 6,500 שקל, אשר ישולם רק לאחר פטירתו של ליפמן ומתוך עזבונו, וזאת בתוספת הצמדה מדצמבר 1994 ובתוספת הריבית הנהוגה בבנק הפועלים על משיכת יתר. לאחר פטירתו של ליפמן, נוהלו בבית המשפט למשפחה שני הליכים בהם ייצגו קראוס ובינדר-שטיינברג את גולדין: האחד למתן תוקף לצוואתו של ליפמן, והשני לקבלת התשלום המגיע לו. בית המשפט למשפחה קיבל את התביעה בנוגע לתשלום וקבע שיש לשלם לו קרן בסך 4.5 מיליון שקל; הוא והנחה את גולדין להגיש תביעה נפרדת לגבי הריבית שלשיטתו מגיעה לו. בתביעה זו נטען שמדובר ב-22.6 מיליון שקל - על-פי ריבית משיכת היתר בבנק הפועלים. בערעורים ההדדיים קבע בשנת 2018 בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי גולדין זכאי לתוספת של אותה ריבית - אך מנע אותה ממנו בפועל, בנימוק שהוא לא הוכיח את שיעורה. לטענת גולדין, קראוס מעולם לא אמר לו שעליו להוכיח את שיעור הריבית; בית המשפט העליון דחה את בקשתו לערער בציינו שעליו הוטל להוכיח שיעור זה. לטענת גולדין, קראוס ובינדר-שטיינברג היו האחראים הבלעדיים על הייצוג, ובתוך כך - היו חייבים לדעת שעליהם להוכיח את שיעור הריבית. הם גם אמורים היו להכיר את פסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה מדובר בטיעון עובדתי הדרוש הוכחה ואשר אינו מצוי בידיעתו השיפוטית של בית משפט כלשהו. הם גם ידעו שמדובר ברכיב המרכזי ביותר בתביעה ובסיבה לכך שהוא הסכים מלכתחילה להמתין שנים לתשלום שכרו, הוא טוען. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אלי הלם וטרם הוגשו כתבי הגנה.