בית המשפט העליון ממשיך לדון (18.6.24) בעתירות נגד התיקונים בפקודת המשטרה, המכונות "חוק בן-גביר". ההרכב הורחב לתשעה שופטים, כנהוג כאשר בג"ץ שוקל את האפשרות לבטל חקיקה ראשית של הכנסת.
התיקונים הוכנסו לפי דרישתו של
איתמר בן-גביר, מיד בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית וערב מינויו לשר לביטחון לאומי. בן-גביר טען שמטרתם לאפשר לדרג המדיני להפעיל את סמכותו כלפי המשטרה, בדומה לסמכותו כלפי צה"ל. העותרים טוענים, כי מדובר בתיקונים המאפשרים לבן-גביר להתערב בצורה פוליטית חסרת תקדים בעבודת המשטרה. היועצת המשפטית, גלי מיארה, תומכת בעיקרן של העתירות וסבורה שיש לבטל כמה מן התיקונים, ולאחרים - לתת פרשנות מקיימת, לפיה הם כפופים לשמירת עצמאותה המבצעית של המשטרה.
השופט
יצחק עמית קבע בשלבים המוקדמים של הדיון בעתירות, כי על בן-גביר להימנע מהתערבות בפעילותה המבצעית של המשטרה. מאחר שבן-גביר הצהיר שאין לו כוונה כזאת, לא הוציא עמית צו ביניים האוסר זאת במפורש. אולם, בחודשים שחלפו נטען מספר פעמים - כולל בשבוע שעבר בידי המפכ"ל היוצא, קובי שבתאי, כי בן-גביר מתערב עד כדי מתן הוראות לקצינים בשטח.
העתירות הוגשו בידי התנועה לאיכות השלטון, הח"כים
מיקי לוי ויואב סגלוביץ (יש עתיד), סיעת העבודה בכנסת, האגודה לזכויות האזרח וועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. בראש ההרכב המורחב עומד ממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון,
עוזי פוגלמן, ולצידו השופטים עמית,
נעם סולברג,
יוסף אלרון,
יעל וילנר,
עופר גרוסקופף,
אלכס שטיין,
גילה כנפי-שטייניץ ו
יחיאל כשר. השופטת
דפנה ברק-ארז פסלה את עצמה בשל היכרותה עם
מרב מיכאלי, שהגישה תצהיר כיו"ר העבודה, ואילו השופט
דוד מינץ נמצא בשבתון.
וילנר: למנוע פעולה פוליטית של השר בחלקו הראשון התמקד הדיון בשלושה נושאים: סמכותו של השר להתוות למשטרה את מדיניות החקירות, יכולתו להתערב בנושא ההפגנות והעדרו של סעיף הקובע את חובתה של המשטרה לפעול בצורה ממלכתית. פוגלמן הדגיש את החובה לשמר את עצמאות המשטרה ואמר בנוגע לחקירות:
"נניח לצורך הדיון שיש סמכות לשר. עדיין לא יכולה להיות מדיניות חקירות שלא מובילה להעמדה לדין, שהיא סמכות שבידי היועצת המשפטית לממשלה באופן בלעדי. הסעיף במתכונתו הנוכחית יוצר מצב שאפשר לקבוע מדיניות חקירות שלא מובילה להעמדה לדין. למשל: יש לשר מדיניות שצריך לעצור ולחקור כל אזרח שיורד לכביש בהפגנה נגד הממשלה, למרות שהמדיניות היא לא להעמיד לדין. זו פגיעה חריפה מאוד בזכויות חוקתיות, ללא תכלית... אנחנו מדברים כמובן על דבר תיאורטי, זה לא יקרה בעולם הזה. זו סיטואציה של התנגשות מאוד ברורה, שאין לה מענה". בהמשך אמר פוגלמן, כי עלולה להיווצר מדיניות בה המעצר הוא ענישה - "וזה בלתי נסבל".
וילנר הוסיפה: "השר עשוי לפעול מסיבות פוליטיות. צריך למנוע את זה". סולברג אמר לבא-כוח הכנסת, עו"ד יצחק ברט: "יש לאדוני כמה תשובות טובות שיכולות להניח את הדעת לגבי חלק מפרטי התיקון. לא בכדי אנחנו נתקעים בנושא החקירות". גם אלרון אמר כי לשיטתו – ליבת הדיון היא נושא החקירות. לדברי עמית, "כשאני מתווה מדיניות בחקירות, אני עלול להגיע למצב שחלקים מסוימים באוכלוסייה ירגישו נפגעים. למשל: השר יכול לומר שהוא נותן סדרי עדיפות לביגמיה, בנייה בלתי חוקית בנגב והפגנות".
בנוגע להעדר חובת הממלכתיות, העיר גרוסקופף: "השאלה היא אם לא הופר האיזון. כאשר הודק צד אחד ולא הודק צד שני, השאלה היא האם לא הופר האיזון". שטיין אמר: "העצמאות המבצעית של המשטרה היא דוקטרינה בפסיקה. דווקא את הדבר הזה לא כותבים בחוק?" כשר הוסיף: "אנחנו יודעים למה זה לא נכתב. נאמר כאן באולם שזה לא נכתב כי בן-גביר ראה בזה עלבון אישי". עמית: "זה מה שבן-גביר אמר פה באולם לפני שנה". וילנר: "בחוק השב"כ יש סעיף ממלכתיות. מה ההבדל?"
"גם התיקון לא היה בא לעולם" בעת תגובתו של עו"ד נדב העצני, בא-כוחו של בן-גביר, המשיכו השופטים להתייחס לסוגיית החקירות. פוגלמן אמר לו: "ניסיתם לומר שהחוק מצלם מצב קיים, אבל אנחנו יודעים שבנושא החקירות זה לא היה המצב". עמית ציין: "השר לא צריך לקבוע שמשהו לא ייחקר; הוא יכול לקבוע שזה בסדר עדיפות נמוך". שטיין: "בין אכיפה ברמת המקרו היא לחלוטין בסמכות הממשלה. המילה 'חקירות' היא כבר לא המקרו. פה נכנסים לקונקרטיזציה, שזה הגבול הבעייתי".
פוגלמן חזר לנקודה עליה עמד לפני כן: "לא קיבלנו תשובות לפער בין מדיניות החקירה לבין מדיניות ההעמדה לדין, וזה יוצר פגיעה בלתי נסבלת בזכויות הפרט. לא יכול להיות שתהיה מדיניות חקירות בנושא פלוני, כאשר המדיניות היא שלא להעמיד לדין, והתוצאה היא חקירה ומעצר בלי שעומדים לדין". הוא התייחס לכך שבחוק נאמר שהשר צריך רק לשמוע את היועץ המשפטי לממשלה בעת קביעת מדיניות החקירות. "אם היה כתוב 'בהתייעצות' – ספק רב אם זה היה מספיק. הביטוי 'שמיעה' בין שתי רשויות שלטון מוסמכות אינו מקובל, ויש לזה משמעות". לדעת פוגלמן, רק המילה "בהסכמה" הייתה מונעת בעיה זו.
העצני טען שהעתירות נובעות רק מכך שהתיקון נעשה ביוזמתו של בן-גביר וטען: "אם עמר בר-לב היה יוזם את זה בממשלה הקודמת, העתירה לא הייתה באה לעולם". גרוסקופף הגיב: "גם התיקון לא היה בא לעולם".
שבתאי: חשש כבד לעתידה של המשטרה מנהל מחלקת הבג"צים, עו"ד ענר הלמן, אשר ייצג את עמדתה של מיארה, ביקש בסיום דבריו לאפשר למפכ"ל קובי שבתאי להסביר לשופטים את דרך הפעולה מול השר. העצני התנגד והשופטים קבעו שהמדינה תוכל לבקש להגיש בכתב את דבריו ותתקבל החלטה. מחוץ לאולם אמר שבתאי: "באתי לכאן בחשש כבד לעתידה של משטרת ישראל כמשטרה מקצועית א-פוליטית, בלי מעורבויות כאלה ואחרות. הכוונה שלי הייתה פה לייצג את משטרת ישראל ולהציג את עמדתנו והמשמעויות וההשלכות של הגדלת הסמכויות שעשויות להשפיע על הדמוקרטיה במדינת ישראל".
השופטים שאלו את יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד
אליעד שרגא, מדוע לא ניתן להסתפק בפחות מאשר ביטול החוק. לפני כן שאלה וילנר את הלמן מדוע מבקשת מיארה פרשנות מקיימת של התיקון (שהיא קיצונית יותר) ולא פרשנות בלבד. שטיין העיר, כי פקודת המשטרה מעניקה לשר סמכויות נרחבות עוד לפני התיקון; שרגא טען, כי לצידה קיימת פסיקה ענפה של בג"ץ.
בהמשך הדיון ציין שטיין, כי בדק ומצא שבקנדה ובריטניה יש פיקוח מיניסטריאלי על המשטרה, בעיקר למעט בנושא חקירות; השר אינו יכול להיכנס בשום אופן לחקירות. לאור זאת, אמר, טענת המשילות - הבטחת כפיפותה של המשטרה לדרג המדיני - אינה עומדת בסתירה לזכויות אזרח. ואילו כנפי-שטייניץ תהתה, האם העותרים יתנגדו לתיקון גם אם יקום שר שינצל אותו בכיוון ההפוך - למשל להתרה מוחלטת של הפגנות. גרוסקופף אמר כי יש צורך בפיקוח ממשלתי על המשטרה ואין מקום לכך שהיא תהיה עצמאית לחלוטין. לקראת סוף הדיון אמר פוגלמן, כי השופטים מחפשים דרך לשמר את החקיקה - דהיינו לתת פרשנות מקיימת במקום לבטל את התיקון.