פרופ' יונתן דקל-חן, אביו של החטוף שגיא דקל-חן, יוצא נגד ההשוואות בין מלחמת חרבות ברזל לבין השואה. דקל-חן הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובנו שגיא בן ה-35 נחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז, בו התגוררו בני המשפחה במשך שלושה דורות; הוא עדיין בידי חמאס. הדברים נאמרים במאמר פרי עטו של דקל-חן שהתפרסם השבוע בניו-יורק טיימס. לדברי דקל-חן, אותו יום נורא הוביל לאין-ספור התייחסויות לשואה ולמושגים הקשורים אליה: רצח עם, נאצים, פוגרומים. כמה מאויביה של ישראל האשימו, בהינף יד ובחוסר אחריות, את ישראל בביצוע רצח עם של הפלשתינים. ממשלת ישראל עצמה השתמשה במונחים אלו, בעיקר כדי לשכנע את הישראלים בהיקפו של האיום שמציב חמאס. "כבנו של אב ששרד את השואה ולאם שנמלטה מגרמניה הנאצית, אני סבור שהשימוש של ממשלתי בהתייחסות כזאת לרצח העם הנאצי הוא פוגעני מאוד. כאב לבן ערובה, אני סבור שהשימוש בלשון זו הוא מייסר. וכפרופסור להיסטוריה, אני נדהם מחוסר הדיוק של הצהרות כאלה וחושש מהשפעותיהן על החברה הישראלית", כותב דקל-חן. ההשוואה הנכונה היחידה היא ש-7 באוקטובר היה היום הקטלני ביותר שידע העם היהודי מאז השואה. העלאת הזכרונות הקולקטיביים של השואה מאפשרת למנהיגי ישראל לפטור את עצמם מאחריות לשבת השחורה, טוען דקל-חן. נכון שמנהיגים קודמים של ישראל, כולל דוד בן-גוריון ומנחם בגין, ביצעו השוואות לשואה – אך מאז 7 באוקטובר הן תכופות יותר ואינטנסיביות יותר, ודקל-חן מביא שורה של דוגמאות. "הורי, אשר נפטרו לפני שנים, היו נשברים בשל חוסר יכולתה של ישראל להגן על אזרחיה, בגידה בסיבה היסודית להקמת המדינה", ממשיך דקל-חן. "הם היו מתקשים להתמודד עם ההרס הפיזי של הקיבוץ שלנו, שלמעלה מרבע מחבריו נרצחו או נחטפו באותו יום. לא ניתן לדמיין את הכאב שהיו סובלים בשל חטיפתו של נכדם האהוב". בכירים ישראלים טוענים שההצהרות האנטישמיות והמחאות האנטי-ישראליות ברחבי העולם מזכירות את גרמניה של שנות ה-1930, אך דקל-חן אינו מסכים עימם. הוא טוען, כי גם עושים זאת במקום להתמודד עם הסיבה האמיתית למחאות – אוזלת ידה של ישראל בסיוע לאוכלוסייה האזרחית ברצועה. דקל-חן מציין, כי למפגינים הנוכחיים כמעט ואין תמיכה של פוליטיקאים, תעשיינים ובנקאים בעלי השפעה – כאלה שאפשרו את עליית הנאצים לשלטון. אין להם מנהיג, מבנה מפלגתי או אידיאולוגיה משותפת. הם אינם מפגינים במדינה כושלת וחלשה מכדי להתמודד עם מפגינים אלימים. להפך: אפשר לטעון שהם נתקלים בתגובת-יתר, במיוחד בקמפוסים.