ערוץ אל-ג'זירה והאגודה לזכויות האזרח הגישו (20.6.24) לבית המשפט העליון ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שאשרר את המשך הפסקת שידורי אל-ג'זירה מישראל למשך 45 יום. תהיה זו הפעם הראשונה בה יידרש בית המשפט העליון ל"חוק אל-ג'זירה ולהפעלתו"; האשרור לצו הראשון ניתן ימים אחדים לפני שפקע ולכן לא היה טעם לערער עליו. בפסק הדין השני קבע השופט חגי ברנר, כי יש די ראיות לכאורה לכך ששידורי הערוץ מסכנים בצורה ממשית את ביטחון המדינה על-רקעי מלחמת חרבות ברזל. עוד נקבע, כי חמאס רואה למעשה את אל-ג'זירה כזרוע התעמולה שלו, וכי הערוץ אכן מסייע בצורה ממשית לארגון הטרור. האגודה טוענת בערעורה, כי בפסק דינו של ברנר נפלו שלוש טעויות: קביעתו לפיה די ברף ראייתי דל כדי להצדיק את הפסקת השידורים, הסכמתו לקבל במעמד צד אחד ראיות שלטענת האגודה אינן רלוונטיות לתיק והתבססותו של ראיות שעמדו לפני בית המשפט בדיון בצו הראשון. לדברי האגודה, הפעלת החוק מחייבת להסתמך "על מסה קריטית של ראיות ברורות, חד-משמעיות, אקטואליות ומשכנעות, על פיהן המטרה האסורה היא מאפיין דומיננטי של תוכן השידורים בערוץ, אין מדובר בפעילות ספורדית אלא בפעילות מסיבית ושיטתית שיש בה לפגוע בביטחון המדינה, וכי השידורים מובילים באופן מפורש וישיר לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, או שמדובר במסקנות מסתברות שמשמעותן ברורה וחד-משמעית". לעומת זאת, החלטתו של ברנר מבוססת על חמישה תכנים מבין אלפי אלו של אל-ג'זירה. עוד נטען בערעור: "כדי לבסס קשר סיבתי חזק בין צריכת תכני הרשת לבין ביצוע מעשה טרור נדרש רף ראייתי גבוה במיוחד, שגם מבסס כוונה של הערוץ להוביל לתוצאה השלילית. אם קיים ספק, הוא חייב לעבוד לטובת אי-אישור הצווים. לשם השוואה, גורמי ממשל ועיתונאים חזרו על הטענה כי לוחמי חמאס שנתפסו העידו כי ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית עודדו אותם לצאת למתקפת שבעה באוקטובר. בהנחה שיש ממש בדברים, ואין מדובר בהסתה ותו לא נגד המפגינים, האם משמעות הדבר כי יש למנוע את שידורן של ההפגנות בערוצי התקשורת ולמנוע את סיקור המשבר הפנימי הקשה שהוא תוצאה של תוכנית ההפיכה המשטרית? ודאי שלא". האגודה מפרטת את התכנים עליהם התבסס ברנר וטוענת, כי מסקנותיו מהן - בדבר פגיעה בביטחון המדינה - היו שגריות. היא גם טוענת שהשימוע שנערך לערוץ היה למראית עין בלבד ושהפגיעה בו אינה עומדת במבחני המידתיות שנקבעו בחוק יסוד חופש העיסוק. האגודה מסיימת באומרה: "זרימת מידע, וחופש ביטוי הם חלק מהביטחון של המדינות הדמוקרטיות, ואין להציב את חופש הביטוי כעומד מול הביטחון. שלטון שמתיימר לקבוע לאזרחיו במה הם יכולים לצפות, סופו שיבקש לשלוט במה שהם יכולים לחשוב". הערעור הוגש באמצעות עוה"ד הגר שכטר וגיל גן-מור.