מחיר ההתרפסות בפני העולם

אודה ולא אבוש, אני מתבייש במנהיגיי, למדינתנו אין מנהיגים! יש חבורת אנשים המופעלים בשלט רחוק על-ידי האמריקנים, על-ידי בג"צ והתקשורת, וזאת בכדי לקדם אג'נדה פוליטית, אג'נדה שלא על-פיה נבחרו. כל מדינה (וגם אנשים פרטיים) המכבדת את עצמה, שומרת על הכבוד העצמי, ולא מוותרת ל"ידידים" גם על "פאשלות" קטנות - כך היא יוצרת הרתעה דיפלומטית לעתיד גם כלפי ידידיה. מדינת ישראל הרגילה את העולם "לא לספור אותה". אנחנו מוותרים על דברים עקרוניים, נותנים שיעלבו בנו בפרהסיה ולא מגיבים על כך. ובכן, כאשר מדינות העולם רואות את האפתיות הישראלית ליחסן המזלזל, הן רק מגבירות את חוצפתן ודרישותיהן מישראל (תופעה אנושית ידועה). וכאשר ישראל "מתעוררת" ודורשת מהעולם (ובצדק) לכבד את זכותה להגנה עצמית, לבנייה ולהתיישבות, ולחיסול מחבלים בעולם (כמו שכל מדינה זכאית לכך, מה גם שהחיסולים תורמים לעולם המערבי במלחמתו כנגד הטרור) - אז "העולם הנאור" לא מבין זאת, כי הרי אנחנו (ישראל) הרגלנו אותו שאת היהודים מותר רק לתקוף ולהשפיל, אך כאשר היהודים (ילדי הכאפות של השכונה) מעזים להגן על עצמם, לבנות יישובים ולשמר את אתרי המורשת ההיסטוריים שלהם, ובכן, מה שלשאר המדינות מותר, למדינת ישראל אסור! ו"מנהיגנו האמיצים" במידה רבה אשמים בכך, דווקא בשל התייפיפות הנפש שלהם כלפי העולם. גם אם תבואו ותאמרו כי כל המחאות נגד ישראל הן לצרכים פוליטיים, עדיין זה משקף ומשדר מסרים כלפי חוץ על ישראל ונגד ישראל לשאר המדינות! יש להבין כי כמו בחיים, גם בדיפלומטיה העולמית - תמיד בוחנים אותך (מדינת ישראל), את התנהלותך ותגובותיך על איומים שונים, ואין לזלזל בכך! ראוי היה כי "מנהיגינו האמיצים" יתפכחו ויבינו כי ככל שנוריד את הראש בנאיביות, בתבוסתנות ובהתנצלות שמאלנית טיפוסית, רק נזמין ונגביר חוצפה ועזות מצח מבחוץ, והדרישות כלפי מדינת ישראל מ"ידידינו הטובים ללא תנאי" רק יתגברו! לעומת זאת, במידה שנדבר ברור על צדקת הדרך ללא גמגומים, התנצלויות וועדות חקירה - העולם ישנא אותנו, יכעס עלינו, אך בסופו של דבר ילמד לכבד ולהעריך אותנו על העמדה העיקשת. נזכה בהערכה גדולה יותר על נחישות ועוצמה פנימית מאשר על התנצלות, התנחמדות והתרפסות בפני העולם.

לא בכדי פתחתי במשפט "ברומא נהג כרומאי", וזאת מהסיבה הפשוטה, שבמזרח התיכון אין זכות קיום ללא כבוד עצמי, במזרח התיכון אין מקום לחלשים. מדינת ישראל מתנהלת כ"ילד הכאפות" של השכונה. אומנם יש לה למדינת ישראל מטוסים וטנקים למכביר, אך תודעתית, בימים אלו היא למרבה הצער רכיכה עלובה. האם ב-1948 היינו חזקים יותר מאשר היום? האם ב-1967 היינו חזקים יותר מאשר היום? ברור שלא. אז מה קרה למדינה שהתעצמה צבאית אך דורדרה תודעתית ומנטלית? מספר דוגמאות הממחישות את חוסר הכבוד העצמי של מדינת ישראל: 1) יחידת שמשון של צה"ל נכנסה לא חמושה לחברון (כנראה לא רצו לבצע פרובוקציות בימי שלום...). היחידה הותקפה על-ידי אספסוף ערבי ובנס לא נפגעו חיילים. ובכן, כיצד התייחסו מנהיגינו ומפקדי הצבא לפרשה העגומה והמבזה? שום אצבע מאשימה לא הופנתה כלפי הרשות הפלשתינית ה"מתונה". כנראה שלהרביץ לחיילים יהודים וליהודים החיים בחברון מותר, שהרי הוכינו בגלות לכן גם נמשיך להיות מושפלים ומבוזים במדינתנו, זוהי גזירת גורל ויש לקבלה. מעניין מה היו אומרים הפרשנים ויפי הנפש בתקשורת לו היה מדובר רחמנא לצלן ב"מתנחלים שתקפו ערבים"? איזה מחול שדים היה אז מתחולל בתקשורת הישראלית? מסקנה: חוסר כבוד עצמי, גמגום ורפיסות - הערבים והעולם קולטים את החולשה ומגבירים את החוצפה והתעוזה. 2) החוצפה ועזות המצח של נשיא ברזיל לולה (לואיס אינסיו דה סילבה), אשר התארח במדינת ישראל וקיבל יחס של כבוד השמור למלכים, אך עשה זובור ציבורי למדינת ישראל וזאת כאשר "לא הוכן" ל"טקס הנחת הזר על קבר חוזה המדינה הרצל". כן, כן, אותו הרצל לא ראוי שזר יונח על קברו, אך רב המרצחים יאסר עראפת זכה גם זכה לכבוד מצד "לובש הכאפייה לולה, חברם של הוגו צ'אווס ואחמדינג'אד". ומה עשתה מדינת ישראל בנדון? מלבד אביגדור ליברמן שעוד נותר לו מעט כבוד עצמי, איש לא מחה! במועצת הגטו שלנו ניסו לשכנע את האורח "רם המעלה" להניח את הזר על קברו של הרצל, אך ה"לולה" נותר בשלו. הוא קיבל כבוד-מלכים בכנסת ישראל, אך משהגיע לרמאללה החל מגדף את ישראל "המתעמרת בפלשתינים, בונה את גדר ההפרדה, מקימה מחסומים ומתייחסת בגזענות של מדינת אפרטהייד כלפי ה'צדיקים ולוחמי החופש הפלשתינים'". הנשיא הברזילאי הבין את השיטה: על היהודים מותר לירוק ולצפצף, הם ממילא יעברו על כך לסדר היום (הם אפילו ימחאו לך כפיים באוניברסיטת שייח מוניס...), והנה לנו עוד נשיא המסתכל עלינו היישר מהמקפצה. מסקנה: חוסר כבוד עצמי, גמגום ורפיסות - הערבים והעולם קולטים את החולשה ומגבירים את החוצפה והתעוזה. 3) ההתרפסות בפני מצרים; מצרים היא אחת המדינות העוינות לישראל, בכל פורום בינלאומי דורשת מצרים להפעיל חרמות וסנקציות נגד ישראל וזאת במטרה להחלישה כמדינה. ובכן, מה עושים מנהיגינו מנגד? מנהיגינו "עולים לרגל" ל"ידידינו המצרים" בכל שני וחמישי, הם שומעים מהם הטפות מוסר וכילדים נזופים מוסרים להם דין וחשבון. שגריר מצרים הוא "מלך" בישראל (זכורות המסיבות אצל השגריר לשעבר ומטריד הרקדניות מוחמד בסיוני). לעומת זאת, שגריר ישראל הוא "עציר תחת פיקוח" במצרים. מסקנה: חוסר כבוד עצמי, גמגום ורפיסות - הערבים והעולם קולטים את החולשה ומגבירים את החוצפה והתעוזה. 4) ההתרפסות וההתבטלות המוחלטת בפני האמריקנים; רק תראו באיזו רפיסות מתנהל נתניהו - הקפאת בנייה ליהודים בלבד! נאום בר-אילן השערורייתי בו הסכים לחלוקת הארץ! מחוות כלפי "הרשות הפלשתינית המתונה" המתבטאות בשחרור מחבלים, בהסרת מחסומים ובניהול מדיניות של הושטת הלחי השנייה. ה"מתונים" אבו מאזן-מכחיש השואה וסלאם פיאד-שורף הסחורות הישראליות, לא מסתירים את כוונותיהם לחסל את המדינה היהודית, מטילים חרם גזעני על סחורות ישראליות ופועלים בכל פורום בינלאומי בכדי להזיק לישראל, אך נתניהו, במקום שיאמר וידגיש כל זאת בפני האמריקנים, בוחר להתרפס ומושיט את הלחי השנייה. בניגוד למדיניות נתניהו כיום, בעבר היו כאן מנהיגים - בשנת 1949 הפעילו הן הנשיא האמריקני והן אירופה והאו"ם לחץ אלים וברוטאלי על בן-גוריון בכדי שיסכים לבינאום ירושלים, בן-גוריון עמד על שלו ולא הסכים בשום אופן לסגת, וזאת למרות שהיינו הרבה פחות חזקים ממה שאנו כיום. בן-גוריון היה מנהיג ולא רכיכה עלובה. הוא העביר את משרדי הממשלה לירושלים, הרחיב את הבנייה עד "הקו הירוק", יישב עולים בירושלים ושיפר את דרכי התעבורה עד אליה. רק נחישותו ואומץ ליבו הורידו את ירושלים מסדר היום העולמי והחזירו את כוח ההרתעה למדינת ישראל. בשנת 1967 לחצו נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון, האו"ם ואירופה המערבית על ראש הממשלה אשכול שלא לספח את מזרח העיר ושלא יעז לבנות מעבר ל"קו הירוק". אשכול לא גימגם והרחיב את הבנייה בירושלים (כיום זה היה מכונה "פרובוקציה"...), הקים את שכונת רמת אשכול וכך, למרות תדמיתו ה"נאבכית", אשכול הוכיח כי הוא מנהיג ולא רכיכה מגמגמת ומתנצלת! גולדה מאיר ("יקירת השמאל") דחתה את תוכנית רוג'רס, ולא חששה להתעמת עם הנשיא ניקסון שהיה אז בשיא כוחו. בתגובה הוקמו השכונות גילה, הגבעה הצרפתית, רמות ונווה יעקב. אומנם זה יצר עימות זמני, אך לטווח הארוך זה חיזק את שיתוף הפעולה עם ארה"ב וחיזק את ההערכה והכבוד כלפי "ישראל האמיצה". גולדה הייתה מנהיגה ולא נשיאת מועצת הגטו! אותו הדין לגבי בגין ושמיר בהמשך. ונתניהו? נתניהו בוחר להתרפס ולהתבטל בפני האמריקנים. במקום שיאמר לעולם: "רבותיי, ירושלים שלנו ויו"ש שלנו בזכות ולא בחסד, ולא נתפשר אפילו לא על סנטימטר אחד כי זה שלנו!!!", במקום לומר ולהציג את צדקת הדרך של מדינת ישראל, נתניהו מתנצל, מקפיא בנייה ובוחר לגמגם כמנהיג מועצת גטו ולא כמנהיג מדינה. מסקנה: חוסר כבוד עצמי, גמגום ורפיסות - הערבים והעולם קולטים את החולשה ומגבירים את החוצפה והתעוזה. 5) ההתרפסות הטוטאלית בפני הטורקים; הטורקים בזים למדינת הגמדים המכונה ישראל. הם יצרו סדרה אנטישמית נגד ישראל, קיבלו "זובור" מצד דני איילון כלפי השגריר הטורקי. אולם לטורקים יש כבוד עצמי והם מודעים לחשיבות העניין באזור, ולכן דרשו ברוב חוצפתם התנצלות מצד ישראל (בגיבוי התקשורת הישראלית), שאם לא כן - יחזירו את שגרירם לטורקיה. והרי זה פלא, תוך מספר שעות קיבלו את ההתנצלות מצד ישראל על מגש של כסף וזאת מצד סגן שר החוץ הרופס דני איילון. ספק אם הטורקים האמינו בעצמם שזה מה שיקרה. זהו, רבותיי, הטורקים לא היו צריכים יותר מכך. הם הבינו כי ישראל הינה "נמר של נייר", אשר יספוג כל השפלה ויבליג. הם הבינו כי ישראל הינה מדינה חלשה תודעתית, אשר לא זו בלבד שתבליג על השפלות, אלא גם אם תעז להגיב - מיד תתנצל על תגובתה. והרי אם היו מנהיגינו הרופסים מחכים מעט, היו הטורקים עצמם מתקפלים. הרי גם לטורקים יש אינטרסים שלא היו רוצים להפסיד על-ידי ניתוק היחסים עם ישראל. אבל מנהיגינו = מנהיגי מועצת גטו. בפרשת המשט האחרונה, הטורקים איימו לנתק את היחסים עם ישראל ונתניהו אוטומטית נבהל ושיחרר את 11 המחבלים שניסו לחטוף ולרצוח את חיילי צה"ל! פשוט לא יאמן! טרוריסטים שהיו נעצרים ונכלאים בכל מדינה נורמלית ללא משפט - משוחררים כאנשי כבוד מנצחים ממדינת הגמדים - ישראל. היכן יש עוד מדינת חלם כישראל? מסקנה: חוסר כבוד עצמי, גמגום ורפיסות - הערבים והעולם קולטים את החולשה ומגבירים את החוצפה והתעוזה. 6) ההתרפסות בפני הפלשתינים; הפלשתינים מתחמשים, ירו ויורים קסאמים על ישראל, הכריזו חרם על סחורות ישראליות, ומה מנהיגי מועצת הגטו של ישראל עושים בתגובה לכך? ממשיכים להעביר לפלשתינים כספים. ממשיכים להעביר לפלשתינים חשמל. ממשיכים להעביר לפלשתינים סחורות (עקב המחסור בקוראסונים...). ממשיכים להעביר לפלשתינים גז, מים ודלק. ממשיכים להעביר לפלשתינים ברזל. מתעלמים מההסתה ומההתחמשות. מתעלמים מבנייה לא חוקית בירושלים וביו"ש. מתעמרים ביהודים אך פוחדים להתעמת עם הבדווים בדרום ועם ערביי ישראל בצפון ובמרכז. מסקנה: חוסר כבוד עצמי, גמגום ורפיסות - הערבים והעולם קולטים את החולשה ומגבירים את החוצפה והתעוזה.

ידועה האימרה "ברומא נהג כרומאי". ובכן, אין זו סיסמה ריקה מתוכן. ידוע כי במצבים מסוימים יש לפעול על-פי חוקי הג'ונגל, שהרי אם לא כן - מדינה, גוף פרטי, או אדם פרטי יהפכו אוטומטית לקורבן ולשעיר לעזאזל. מסתבר כי "המדינה החזקה במזרח התיכון" הפכה, ולא מהיום, ל"שעיר לעזאזל של העולם ואחותו". ובכן, מה היה לנו כאן? "משט שלום" של פעילי טרור אשר התבצרו על הספינה "מרמרה" במסווה של "משט הומניטרי", משט שבמסגרתו איימו לחדור לעזה בכדי "להסיר את הסגר הימי מעל עזה"; "משט שלום הומניטרי", בו הצטיידו "פעילי השלום" במיטב הכלים הפציפיסטיים: גרזנים, סכינים, רוגטקות, אלות ברזל וכן רבותיי, גם אקדחים... ובכן, מסתבר כי כל העניין הוא פרובוקציה מתוכננת, אותה יזמו השמאל האירופי האנטישמי יחד עם טרוריסטים איסלאמיים מהג'יהאד העולמי ומאל-קאעידה, בגיבוי ערביי ישראל והשמאל הישראלי, וזאת במטרה להכפיש, לבזות ולהבאיש את ריחה של מדינת ישראל בעולם. ומהי האמת? אין סגר על עזה! כל הסחורות, הכספים, החשמל, הגז, הדלק, הסולר ושאר הצרכים ההומניטריים מועברים דרך היבשה. האיוולת בכך שאנו מעבירים לאויבינו כספים, חשמל וברזל לביצורי הבונקרים, היא שאלה נפרדת אליה אתייחס בהמשך, אך בפועל אין שום סגר על עזה! ושוב מסתבר כי התקשורת שלנו, הפועלת בשירות אויבי ישראל, נפלה בחפץ לב למלכודת שטמנו לה. טרוריסטים איסלאמיים כונו "פעילי שלום" והמשט הפרובוקטיבי נגד ריבונותה של מדינת ישראל, המשט השקרי שכולו היווה תעמולה שקרית וזדונית נגד ישראל, כונה בתקשורת שלנו "משט הומניטרי". תראו את התקשורת במדינות אמריקה ואירופה. תראו איך מתנהלת תקשורת חוקרת ומבקרת, אך יחד עם זאת תקשורת פטריוטית היודעת להציב גבולות וקווים אדומים בין ביקורת לגיטימית לבין בוגדנות לשמה וחתירה נגד המדינה. ומה בנוגע לתקשורת הישראלית? כאן, כל מילה מיותרת, התקשורת שלנו מתנהלת ומשדרת כאילו היא תקשורת מהאו"ם במקרה הטוב ומזדהה בצורה מלאה עם אויבי ישראל במקרה הרע. במקום שתתנהל כתקשורת פטריוטית ותשאל מה טוב למדינת ישראל, שואלת התקשורת ה"פטריוטית" שלנו "מה טוב לעולם הצבוע". מדוע לא שומעים את ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיב על המתקפות האנטישמיות כלפי מדינת ישראל? היכן נשמעים טיעוני הצדק מצד מנהיגינו? למרבה הצער, אנו שומעים רק התנצלויות, גמגומים והתרפסות של "מועצת גטו" בפני העולם. יש לנהוג על-פי חוקי הג'ונגל ולדעת לתקוף ולהגיב בתקיפות על פגיעה בריבונותה ובכבודה של מדינת ישראל. לא להתגונן ולהתנצל!

למרות כל התופעות השליליות והמציקות שצוינו במאמרי, אני אופטימי. במסגרת עבודתי אני טס רבות לחו"ל. ובכן, מה אני שומע בשיחות שלא לפרוטוקול שאני מקיים עם עמיתיי הלא-יהודים? "למה אתם כאלה מסכנים, כאלה רכרוכיים, איפה המדינה החזקה במזרח התיכון עם הניצחון של ששת הימים, איך אתם נותנים לערבים לקפל ולרמוס אתכם"? והאמת, אין לי תשובה לתת להם. העם חזק, אך המנהיגים והתקשורת רכרוכיים וחלשים, כמו שכבר נאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". כמה נכון וקולע. ודווקא בגלל התנהגות העם אני אופטימי - ההפגנות הספונטניות של הציבור אשר יצא בהמוניו בכל הארץ לתמוך בחיילי השייטת, אותו ציבור שהפגין מול השגרירות הטורקית. מעשים אלו נתנו סיבה לתקווה כי הציבור לא אדיש אלא ציבור היכול להשפיע. אותו ציבור שהתנהל בניגוד לתקשורת הגיס החמישי ובניגוד למנהיגיו הפחדנים והשותקים, נתן בהתנהלותו סיבה לגאווה ולתקווה כי העם חכם יותר, טוב יותר ואמיץ יותר ממנהיגיו הפחדנים.