אם הרצל הצליח לרקוד על שתי חתונות, אומר לעצמו ודאי
יאיר לפיד, למה אני לא? הרי חוזה המדינה ניצל עד תום את עיסוקו העיתונאי כדי לקדם את חזונו הציוני. "השער העליון" בקושטא נפתח בפניו לא כיהודי תמהוני, אלא כעיתונאי בכיר בחשוב שבעיתוני אוסטריה, ה"נויה פרייה פרסה". כמו לפיד, הוא נהנה מיתרון הפרסום. היה לו מה שמכנים בפוליטיקה האמריקנית name recognition. הכרה שמית. אם לא בקרב המוני העם היהודי, אז לפחות בחצרות מלכים ורוזנים.
אלא שהרצל ריחף בחלל הבלתי-מוגדר של עסקנות יהודית ופוליטיקה גלובלית, ואילו יאיר לפיד אמור לעמוד על רגליו בתוככי הבצה הפוליטית הישראלית. הדיון התקשורתי בשאלת זהותו הכפולה מציב אותו עם יותר מאצבע אחת בפוליטיקה, ועל כן הוא אינו מיטיב עימו. שהרי סוד כוחו היה בכך שהוא מצוי מחוץ לפוליטיקה, לא מבוסס בתוכה.
עכשיו, אחרי ההקלטה שהביא
יואב קרקובסקי מקול-ישראל מהכינוס בהרצליה, כבר אי-אפשר לומר שלפיד בחוץ. הוא כבר יוצא ל"מסע" שלו. "המסע" מצלצל כמו "הדרך" שהחדיר איציק מרדכי לשיח הפוליטי ב-1996 כתחליף למצע, לאידיאולוגיה ולשאר הירקות של הפוליטיקה הישנה. המסע של לפיד הוא אקט פוליטי מובהק. אין לכך פרשנות אחרת. אלא אם כן הוא רק מבקש להחליף את ויקי כנפו.
שיהיה ברור: כל מי שעיניו בראשו צריך לברך על כוונתו של לפיד לעשות משהו לשינוי המציאות בישראל. הוא בהחלט מועמד ראוי לכנסת. לא פחות טוב מ
אורי מקלב,
אברהם מיכאלי ו
חיים אמסלם (יש אנשים כאלה,
תבדקו באתר הכנסת) או אפילו דמויות מוכרות יותר כמו אנסטסיה מיכאלי, מירי רגב וציפי חוטבלי, שאישיותן התקשורתית הקפיצה אותן לאולם המליאה. לפיד אולי אינו בכיר מהן בנסיונו האישי, אבל הוא בחיר לפחות כמותן, אם לא יותר.
דיוקנו תואם להפליא את מרשמי הפוליטיקה החדשה, שבהם נוכחות תקשורתית וקסם אישי הם מרכיב מרכזי בדרך לקלפי. ויש לו גם רעיונות לא רעים, גם אם לא מקוריים במיוחד. בניגוד לפוליטיקאים חדשים אחרים, את לפיד אי-אפשר להשמיץ שאין לו מצע. יש לו. הוא מתפרש על הרבה יותר טורים ממצע מפא"י שמילא את עמודי "דבר" בשנות החמישים: מאות הטורים שהוא כתב וכותב ב
ידיעות אחרונות, אלה שהוצמדו במגנטים, כך אומרים, להמון מקררים ברחבי הארץ.
העובדה שניסיון תקשורתי הוא הכשרה ראויה לפוליטיקה אינה המצאה של שלי יחימוביץ',
ניצן הורוביץ,
אורי אורבך ו
דניאל בן-סימון. גם לא של טומי לפיד ז"ל. כבר ב-1919 קבע הסוציולוג הגרמני מקס ובר בהרצאתו "על הפוליטיקה בתורת מקצוע" כי קריירה עיתונאית נתפסת באירופה כנתיב מקובל לצמיחתם של פוליטיקאים, על-רקע הכישורים הדומים הנדרשים לשני תחומי עיסוק אלה ותועלתו של הניסיון הנצבר בעבודה העיתונאית לעיסוק בפוליטיקה.
יחימוביץ' הוכיחה בכנסת שלא הכל דיבורים, ואפשר גם לעשות. אבל כאשר מאזינים לחזון הגדול של לפיד לתיקון כל חוליי המדינה, צריך לקוות שהוא זוכר ששם המשחק בפוליטיקה הוא פוליטיקה. כמו שלמדו
אהוד ברק ואחרים בדרך הקשה - לא די שיש לך רעיונות מופלאים, אתה צריך לקשור קצוות, לכונן קואליציות, לאסוף בעלי ברית, לנטרל יריבים, לתת פה ולקחת שם. רק כך מזיזים דברים. חיוכים ונאומים טובים כדי להיבחר, אבל כדי לצמצם ממשלה, לגייס את החרדים או לשנות את שיטת הבחירות - לא אגרוף תאילנדי ואפילו לא עמידה על הראש יעזרו. תשאל את בן-גוריון.
מירוץ הלפיד, אם לשאול כותרת טבלואידים מתבקשת, רצוף מכשולים. קחו לדוגמה סקר שנעשה לפני כחצי שנה על-ידי מכון המחקר פאנלס עבור התוכנית "צוללת" בערוץ 2, שעל-פיו 45% מהנשאלים היו רוצים לראות אותו בכנסת, אבל מנגד 43% מקווים לא לראות אותו שם.
ההסבר לשיעור ההתנגדות הגבוה טמון אולי בכך שחרף מאמציו להצטייר כמאמי הלאומי, החובק את האומה כולה כאב מאחד, חביב וסימפטי, לפיד הבן היה ונשאר בעיני 40% מהנשאלים לא יותר משמאלן. רק 28% מאמינים שהוא במרכז. אולי נתונים דומים לאלה, יאמר הקורא הספקן, הובילו אותו לביקור במאחז קידה בשומרון, שבו הופתע לגלות לאחרונה ש"צומח זן
מתנחלים חדש", וסיפר על כך בהתפעלות לקוראיו.
בעידן הפוליטיקה של תדמיות, שבו המועמד אמור להיות ממותג כמו קוטג' ומשחת שיניים, נראה שהתדמית של לפיד עדיין דורשת יותר מליטוש עדין. גם רוחו של אבא עשויה לעזור לו בציר רעננה-רמת-השרון-כפר-סבא, אבל עלולה להסב לו נזק בחוגים דתיים ומסורתיים, למרות מאמציו לתקוע עוד מדפים בארון הספרים היהודי (ע"ע: "הגיבורים שלי: ארבע הרצאות תנ"כיות").
בעיה חמורה לא פחות מבחינתו היא העובדה ששמו החל להסתובב בטורי הרכילות הפוליטית מוקדם מדי. הבחירות לכנסת ה-19 אמורות להתקיים בשנת 2013. זה עוד המון זמן, גם אם כרגיל יוקדמו הבחירות. כמו בדמוקרטיות אחרות שבהן הפוליטיקאים נושאים על גבם מטען של דימויים ואסוציאציות לאו-דווקא מרנינות, מתנהל גם אצלנו חיפוש מתמיד אחרי האל התורן שמחוץ לקופסה, לא זה שיקפוץ מתוכה.
כשם שבאמריקה מועמדים מתייגים את עצמם לא כמי שרצים לוושינגטון אלא דווקא נגדה, נגד הממסד, הפוליטיקאים, הקומבינות, הבזבוז והשחיתות - גם אצלנו מחפשים סחורה טרייה. עד 2013, בקצב הזה, לפיד עשוי להיות כבר פוליטיקאי ישן.
עדיף היה ללפיד לנצור את לשונו עד שהבחירות יהיו בפתח. אחד ממאפייני הפוליטיקה החדשה הוא ההתמקדות בקמפיין עצמו, באירועים שמתרחשים במהלך מערכת הבחירות. לבוחרים זיכרון קצר. הרשעת
אריה דרעי ופסק דינו העניקו רוח גב לניצחון הגדול הראשון של שינוי עם יוסף (טומי) לפיד ב-1999, ומי יודע באיזה מצב רוח לאומי תגיע ישראל לקלפי בפעם הבאה. לא רק שינוי, אלא גם צומת של 1992 והגמלאים של 2006 היו בעיקר הפתעות של הרגע האחרון, לא תולדה של התארגנות ממושכת והשתכשכות במי הפוליטיקה.
מה שיחמיר את מצבו של יאיר לפיד הוא הצורך לעזוב את כיסא המגיש של מהדורת ליל שבת בערוץ 2. אם הוא לא יפרוש בעצמו, יהיה על מנהליו או על
הרשות השנייה להראות לו את הדלת. אם ישאל מדוע, יראו לו את המדריך לשמירת כללי האתיקה של הרשות השנייה שנכתב ב-1995. שם, בסעיף 4, העוסק באי-משוא פנים, נקבע כי מי שמקבל זיכיון חייב למנוע בשידורים "ולו למראית עין של השפעת אינטרסים כלכליים, פוליטיים או אישיים שלו או של כל גורם אחר כגון מפרסמים, חברות כלכליות, אנשים או גופים פוליטיים". קשה שלא לפרש את תוכנית המסע של יאיר לפיד כמתווה פעולה של גוף פוליטי.
ועוד מכללי האתיקה: "בעל זיכיון יוודא כי כל אחד מעובדיו, וכן כל אדם אחר הפועל בשמו, עבורו או מטעמו, אשר יש לו עניין אישי כלשהו, במישרין או בעקיפין, בנושא מסוים - והעניין האמור עלול באופן סביר לעמוד בניגוד לחובותיו לפי כללים אלו, יביא את הדבר לידיעת העורך הראשי, וימנע מאותו אדם להיות שותף באותו שידור כפי שמתבקש בהתאם לנסיבות העניין".
בימים שבהם תקנוני האתיקה העיתונאית
נשחקים בהתמדה, אפשר להתעלם גם מן הקביעות הללו. או לגייס עורכי-דין שיוכיחו באותות ובמופתים שעד שלפיד לא יטפס לקומה ה-13 בבניין כלל בירושלים, ללשכתו של רשם המפלגות, אין הוא בעצם פוליטיקאי. אבל תרגילים כאלה רק יכתימו את המותג ויפחיתו של סיכויי בחירתו.
זה קרה גם להרצל. הבוסים שלו בעיתון הסתכלו בעין עקומה על החלטורה הציונית של הכוכב שלהם. הם לא רצו לוותר עליו, אבל מצד שני, הבינו שהחיבור בין שני עיסוקיו מזיק לעיתון ולחצו עליו להחליט. הרצל הצליח לנהל נגדם מלחמת התשה ולהישאר גם פה וגם שם, במחיר לחץ נפשי כבד. כי התפירה הגסה הזו בין עבודה עיתונאית לפוליטיקה לא מוסיפה בריאות לאף אחד: לא לפוליטיקה ולא לעיתונות, וגם לא למי שמתעקש לשבת על הגדר, רגל פה, רגל שם.
עוד בנושא:
