מאסר בלתי חוקי בעליל

ניתן להעריך את חסידי סלונים שהלכו לכלא בשם דבקותם בדתם ובערכיהם. פעילי העלייה מברה"מ שנשלחו למאסר בגין שאיפתם לעלות לישראל, הוכרו כגיבורי זכויות אדם הן בישראל והן ברחבי העולם. ואולם, אין בכך כדי לפטור אותנו מלבדוק האם אכן עשרות צווי המאסר ההמוניים והתקדימיים, שהוציא בג"צ להורים לראשונה בתולדות המדינה, הוא חוקי. התשובה הקצרה היא: צווי המאסר הם בלתי חוקיים בעליל. ההורים נשלחו לכלא על-ידי השופטים אדמונד לוי, עדנה ארבל וחנן מלצר, בהסתמך על ס' 6 לפקודת בזיון בית המשפט - פקודה מנדטורית עתיקה של "דבר המלך במועצתו" שהייתה צריכה לעבור מן העולם לפני שנים רבות ולהיות מוחלפת בחוק של הכנסת. להלן לשון הסעיף: "6. המסרב לציית לצווי בית המשפט (1) בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן על-פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה. (2) לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה". החוק קובע מפורשות כי כל אחד ואחד מההורים חייב להופיע אישית בבית המשפט בכל ישיבה שבה נדון קנס או מאסר בגין בזיון בית המשפט, ואם לא הופיע יש להוציא צו תפיסה ולהביאו לכל ישיבה כזו. רוב רובם של אותם הורים שנגדם הוצא צו המאסר לא הופיעו בבית המשפט ולא הובאו בפניו בצו תפיסה, ורק מטעם זה צווי המאסר בלתי חוקיים בעליל. יתר על כך - האם עורך הדין שייצג אותם בבג"צ הציג לבית המשפט עשרות ייפוי כוח חתומים על-ידי כל אחד ואחד מההורים? אם לא, הרי שבית המשפט שפט את ההורים שלא בפניהם, דבר החורג מעליל מסמכותו על פקודת בזיון בית המשפט. עוד אעיר כי לדעתי הייתה זו טעות להפקיד את הייצוג של כל ההורים בידי עו"ד אחד. ן הראוי שלכל הורה (או קבוצה קטנה) יהיה עו"ד שייצג אותם. כך יישמעו בפני בית המשפט טיעונים מגוונים הרבה יותר נגד המאסר מפיהם של עו"ד רבים. זאת ועוד - כל אחד מההורים היה צריך להעיד בשבועה ולהיחקר בפני בית המשפט. הלכת "מוניות הדר לוד" עליה הסתמך בג"צ בתיק זה כשניסה להטיל את סמכותו נגד ההורים (וזאת בחריגה מהסמכות שנתן המחוקק לבג"צ לדון ברשויות הפועלות על-פי דין או בצדדים שאין לבית המשפט אחר סמכות לדונם) קובעת כי כל אחד מההורים היה צריך להיות מודע לצו בית המשפט, לתוכנו ולהפרתו ולהעיד על כך בשבועה בפני בית המשפט. מדובר בקביעה עובדתית שבית המשפט חייב לקבוע לאחר שמיעת עדויות בשבועה כדין, דבר שצוין במפורש בפסק דין "מוניות הדר לוד". הצו המדובר שלכאורה הופר הוא: "ונורה למרכז החינוך העצמאי להסיר כל סממן, פורמאלי ומהותי כאחד, של תופעת האפליה אשר רווחה בבית הספר". האם כל הורה והורה (אמא ואבא) שהחליטו להעביר את בתו לבית ספר אחר הפרו בכלל את "צו הסרת הסממנים"? האם הם ידעו שהצו נוגע להם אישית? האם העברת בנותיהם לבית ספר אחר מפרה כלל את הצו הנ"ל? האם ההורים היו מודעים לכך שהם מפרים את הצו "להסרת הסממנים"? מאחר שאיש מן ההורים לא העיד בפני בית המשפט, הרי יש בכך עוד נדבך של אי-חוקיות בצווי המאסר. על-אף שהמאסר הוא בלתי חוקי, לא ניתן לנקות את העותרים מאחריותם לו. בידם למחוק את העתירה כרגע, ואז יבוטל המאסר מיידית וההורים יעשו את השבת בביתם ועם ילדיהם. למעשה, מועצת חכמי התורה של ש"ס קבעה אתמול "שכל הפונה לערכאות כאילו הרים יד בתורת משה רבנו וכאילו חירף וגידף", דבר המהווה הוראה חד-משמעית לעותרים למשוך את עתירתם. מן הראוי להעמידם על חומרת מעשיהם ואחריותם. ולגבי בית המשפט העליון - בפרשת עמנואל, בו סמכות בג"צ ביחס להורים היא מסופקת ביותר (בלשון המעטה), ובהתחשב בזכויות האדם, חוקי היסוד ושאר החוקים שחוקקה הכנסת (ולא "דבר המלך במועצתו"), ובהם מתגדרים מערכת המשפט, זרועות השלטון ואבירי "דת הדמוקרטיה" - חוקים המגבילים את יכולת מערכת המשפט לשלוח עבריינים למאסר (קל וחומר ללא כתב אישום) - היה צריך בית המשפט העליון להקפיד על כל תג ותו בסדר הדין על-מנת לשלא לכלוא חף מפשע של כדין. הדבר לא נעשה. ההורים אולצו לזנוח את ילדיהם (הפרת חוק כשלעצמה) ולהיכנס לכלא בניגוד לחוקיה ודיניה של מדינת ישראל.