אין העולם מתבשר אלא מישראל
|
|
תחושת היעוד פיעמה באבא כל ימי חייו, כאש בעצמותיו. זהו המעיין שממנו נבעה יצירתו.
בשנת 1978 הוא כתב מסה בשם "צוואה". המשורר פרופ' אברהם הוס הגדיר את החיבור כ"מסה הגותית-ספרותית שאורן מציג בה לראשונה את השקפת עולמו המיוחדת, במיטב ההומור והאירוניה המאפיינים את כתיבתו". וכך כתב בפרק ב':
- מיום שעמדתי על דעתי נולדה בי תחושת ייעוד לאמור: לא נוצרתי אלא להביא בשורה חדשה לעם ישראל ולעולם כולו – לעם ישראל במישרין ולעולם כולו בעקיפין, שכן ברור היה לי, מאז ומתמיד, שאין העולם מתבשר אלא באמצעות עם ישראל. מובטחני כי רבים וטובים ממני נתנסו בהרגשה זו בילדותם ואף בנעוריהם, וכמעט כולם – חוץ מנכפים ואחוזי דיבוק – נטשוה במוקדם או במאוחר תחת מטר המהלומות שניתך עליה במהלך חייהם.
לא כן אני: בייסורי שאול של היריון שברוח ובחבלי לידת נפש קשים מנשוא הנצה בקרבי מעין השקפת עולם ספק הגותית ספק אמנותית, צמחה ונתרקמה עד שהייתה לפורחת ונתגבשה לשיטה ספק פילוסופית ספק חזונית, שאלפי פעמים ביטאתיה ומעולם לא עיצבתיה כמשנה סדורה וערוכה, אם בעל פה ואם בכתב. שלוש סיבות היו בעוכרי:
א. ההרכב הפסיכולוגי של אישיותי. מה שקרוי בספרות מוסר דתית יצר טוב ויצר רע – שניהם נתברכו בטמפרמנט גועש בנפשי, ומשחר נעורי נטושה בקרבי מלחמה בין ערגה לפרישות נזירית-אינטלקטואלית לבין אהבה סוערת אל מנעמי החיים לסוגיהם...
ב. גם לו היה לאל ידי לערוך משנה פילוסופית סדורה, לא הייתי בא על סיפוקי אף כהוא זה על-ידי עצם עריכתה והשלמתה...
ג. לא חנני הא-לוהים בהתמדה ובמשמעת הדרושות למדען, ואילו האמנות – כל אמנות, לרבות שירה וסיפורת – אינה אלא שעשוע בעיני. שעשוע מבחינתו של היחיד – היוצר והצורך – לא כן מבחינתו של המין האנושי ועל אחת כמה וכמה של התולדה כולה, שלגביהם האמנות היא אחד מגילויי השלב העליון של הבריאה.
|
מכיוון שלא ניתן לפרנס משפחה מ"הבאת בשורה חדשה לעם ישראל", חי אבא כל ימיו חיים כפולים: חיי רוח סוערים של הגות ויצירה לצד חיים צנועים של פקיד ממשלתי, ההולך כל בוקר לעבודתו עם כריך ובננה בתיק, עורך קניות במכולת, מטייל עם הכלב ומפנק את בתו ונכדו. וכך אכן מתאר אבא את חייו (שוב מתוך ה"צוואה"):
- הואיל ואהבתי את מנעמי החיים לא פחות משאהבתי לשקוע בקריאת ספר, לצלול בשרעפים ולשגות בהזיות, חיפשתי לי בראש וראשונה פרנסה; לא רווחה, לא עושר, רק פרנסה, כדי שאוכל ולו אף כהוא זה ליהנות ממשקאות מרחיבי לב, ממאכלים טעימים, מנשים יפות, ולהנות בכגון אלה ושלא בכגון אלה את אהובי נפשי, החל בבני משפחתי וכלה בחברים בעבודה, ומהטוב שבידידי ועד לחביב שבכלבי.
הואיל והפרוטה לא הייתה מצויה מכרתי את יכולתי וחלק מכישרוני למוסדות ולמשרדים, לעיתונים ולשבועונים, לכותבי דוחות ולעורכי מאזנים, לדורשי חרוזים ולתאבי תרגומים. כיוון שמטבע ברייתי הריני נטול הבנה כלשהי בענייני כספים, ועל כל פנים איני מסוגל ליישם הבנה זו לצרכי האישיים – ומלבד זאת נתברכתי במידה גדושה של טמטום מהול בשאט-נפש לגבי כל צורה של מסחר – התמורה שקיבלתי בעד עבודתי הייתה זעומה עד דכא. לאמתו של דבר לא הייתי נשכר גם לו ניתכו עלי אוצרות מקרן השפע. לכסף לא הועדתי בחיי אלא תפקיד אחד: להוציאו מיד עם היכנסו אל הכיס, ועד היום הזה אין לי שמץ של מושג מה מחירו של מצרך כלשהו.
על כן אין אני קובל חלילה על שבאחרית ימי אין לי נכסים להוריש לבאים אחרי. אדרבה, תמה אני על המעט שבכל זאת יש לי. גם על הישגי בחברה ובציבור אין תלונה בלבי. עוד בנעורי קטונתי מכל ידידי בני דורי במעשי התנדבות והיחלצות לצבאות, למחתרות, להתיישבויות, ואם עשיתי מה שעשיתי על-פי צו מצפוני, דומני, זכיתי במלוא ההערכה הראויה על כך. עוד היום עוסק אני בענייני ציבור, כאשר ידבני לבי וככל שיכולתי מגעת, בעיקר בענייני רוח, ואחת לשניים או שלושה שבועות מהלך אני בלילה שלוש שעות חמוש רובה קאראבין וסרט של המשמר האזרחי כרוך על זרועי. אלא שכל אלה אינם דם התמצית של חיי, וייעודי האמיתי, כפי אני רואה אותו וחש בו, מהם והלאה.
במכתבו של אבי מפברואר 1980 אל ד"ר טוקר (מעורכי כתב העת "זהות") הוא מתייחס ליצירתו "צוואה" במלים אלו:
- אני שמח על שעורכי "זהות" מודעים לכתיבתי המשונה ובסיפוק רב קראתי בשעתו את מאמרו של ד"ר הלל וייס – כידוע לך, ודאי, איני מפונק בכגון דא. אף על-פי כן מכרסם בלבי הספק אם אומנם רשאי אני להימנות עם חבורה שתתלכד מסביב לכתב העת שלכם, שהרי אינני דתי, על-כל-פנים לא במובן המקובל של מילה זו. אדרבה, במובן זה הריני אפיקורס גמור, כמעט כופר בעיקר, ותפיסת היהדות שלי היא יוצאת דופן עד כדי כך שאני עצמי מתלבט קשה בהבעתה ברחל בתך הקטנה, וכל ימי מנסה לתת לה ביטוי סימבולי, בלי הצלחה יתרה, לפחות מבחינת הקליטה של הדברים על-ידי הקורא; אם כי כשאני לעצמי, לבי סמוך ובטוח כי כל שורה שכתבתי מיום שעמדתי על דעתי אינה מוקדשת אלא לנושא זה ולו בלבד.
רק פעם אחת בחיים הרהבתי עוז וביטאתי את תמצית השקפת עולמי ללא עקיפין. את היצירה המכילה ביטוי זה קראתי בשם "צוואה", ובתחילה אכן התכוונתי לגנזה ולא להרשות את פרסומה אלא לאחר מותי, מתוך תקוות-מה שמא בדורות הבאים ישחק המזל לפרי רוחי. משנמלכתי בדעתי החלטתי לכלול אותה בקובץ כתבים שאני מכנס כעת, אם כי לבי סמוך ובטוח שגם בקובץ זה תנוח בשלום על משכבה כאבן שאין לה הופכין ותחלק את גורלם של שאר פרסומי".
ה"צוואה" פורסמה בספר "מהחל עד כלה" שיצא לאור בשנת 1987.
|
עד כאן המכתבים, ועתה לסיפורו של אבא.
▪ ▪ ▪
|
בשנת 1931 עלו ארצה חמישה בית"רים – עלייה חלוצית ראשונה של קבוצת נוער מאורגנת מהעיר חרבין שבחבל מנג'וריה, בצפון סין. עשרות בית"רים נרשמו לקבלת רישיונות עלייה מן הסוכנות היהודית, אבל רק סרטיפיקטים יחידים הגיעו לפינה כה נידחת של עולם התפוצה היהודית. מצוקתה של יהדות מזרח אירופה וגרמניה לא הרשתה גילויי נדיבות-לב לגולה כה שבעה. לאחר שהתנועה הרביזיוניסטית פרשה מן ההסתדרות הציונית, הטפטוף הדליל נסגר כליל בהעדר תנועת נוער ציונית מלבד בית"ר. "המושג סרטיפיקט הפך למשאת-נפש", כתב אבא בסיפורו "הכל בגלל רישיון קטן" ב"ספר עולי הסרטיפיקטים".
אפשרות נוספת לקבלת רישיון עלייה מממשלת המנדט הייתה באמצעות האוניברסיטה העברית. לשם כך היה על אבא להתקבל ללימודים באוניברסיטה. התברר לו לדאבון לבו כי ההרשמה לאוניברסיטה לא תוכל להתבצע בקלות. בתעודת הלידה שלו נרשם בטעות כי נולד בשנת 1919 (הוא נולד בשנת 1918), ולכן בתעודת הבגרות נרשם כי סיים את בית הספר התיכון בגיל 15.
וכך הוא כותב: "האוניברסיטה העברית התקשתה לעכל את הגאון עול-הימים, וסירבה לראות בתעודת הגמר תעודת בגרות. השלב הראשון של מימוש החלום היה כישלון. לשווא שיגרתי מכתבי תחנונים, לשווא ערכתי רשימה מפורטת של המקצועות שנלמדו באותו בית ספר והדגשתי את עובדת היותי תלמיד מצטיין. האוניברסיטה לא הגיבה. בבת אחת נכזבה תוחלתי ועולמי חשך בעדי. הסרטיפיקט היה ממני והלאה. פתאום נדלק שביב של תקווה. אבי, שהיה מלקט כל ספר עברי שהסתנן דרך ימים ויבשות עד הגיעו למקום שבימים ההם נחשב לקצווי ארץ, חזר מהעבודה הביתה ובידו ספר בכריכת תכלת: 'היסטוריה ישראלית' מאת יוסף קלוזנר. שמו של קלוזנר היה מוכר לי. באנציקלופדיה היהודית הראשונה בלשון הרוסית, שיצאה לאור ברוסיה לפני המהפכה, מצאתי ערך עליו וכמה ערכים חשובים מפרי עטו".
אבא החליט לכתוב מכתב אישי לפרופ' קלוזנר, ולאחר שהתנצל בעברית מליצית על שהנו מטריד אישיות כה חשובה ומורה כה דגול סיפר לו "על קיפוח עלם עברי, המשתוקק בכל לבו ונפשו ללמוד תורה ודעת בבית אולפנא גבוה, אחד ויחיד בעולם, השוכן בבירת הנצח של מלכות ישראל העתידה לקום במהרה בימינו במולדתו ההיסטורית". שישה שבועות לאחר ששלח את מכתבו הגיע במברק אישור של האוניברסיטה על קבלתו.
על חשיבותו העצומה של הסרטיפיקט שקיבל אבא בעקבות הקבלה לאוניברסיטה יעיד המעשה הבא שסיפר: "כיומיים לפני שעליתי לרכבת שהוליכתני לשנגחאי, כדי להפליג במסע של ארבעים יום לחיפה, יצאתי יחד עם אחד מחברי מאולם קולנוע. ליד היציאה ארבו לנו שני בחורים רוסים; אחד מהם הלם באגרופן ברזל בפני. מעוצמת המכה איבדתי את ההכרה וצנחתי על המדרכה. תוך כדי נפילה נפלטה זעקה מפי: חבל על סרטיפיקט שהולך לאיבוד! כך, על כל פנים, העיד עלי ידידי. ואכן, זכורה לי ההרגשה שאני הולך למות, וסרטיפיקט – שאין ערוך לו, שיא מאווייו של נער עברי החולם להיות חלוץ לוחם – ייהפך לפיסת נייר שאין בה ממש, שכן מדובר בסרטיפיקט של סטודנט, כלומר רישיון עלייה אישי שלא ניתן להעבירו לזולת. כשהתעוררתי למחרת בבוקר במיטתי שמחתי בכל לבי על שלא פג תוקפו ולא נס לחו של הסרטיפיקט – על כך העידה עצם היקיצה. כשעה לאחר מכן בא אלי ידידי מאמש ובישרני שעוד הלילה יצאה קבוצת בית"רים לפעולת תגמול, וכמה חוליגנים רוסים טעמו מנחת זרועם" (מתוך "ספר עולי הסרטיפיקטים").
בשנת 1936, בגיל שמונה עשרה, יצא אבא – עם עוד שלושה חברים – למסע של ארבעים יום באונייה מסין לארץ ישראל. משנחאי הפליגה האוניה להונג-קונג, ומשם דרך סייגון, סינגפור, קולומבו וג'יבוטי עד פורט סעיד. ארבעת הבית"רים היו הנוסעים הלבנים היחידים במחלקה הרביעית. בספרו "בעורף" מתאר אבא איך במהלך הנסיעה התיידד עם סוחר רוסי עשיר, וזה היה מזמין אותו אליו לחדרו במחלקה הראשונה לשתיית ויסקי ולשיחות על אופיום, דת וגידול קפה ותה. אפילו סיפור כתב באונייה. גיבור הסיפור היה בחור סיני שהתאהב בבחורה אירופית, וכפי שתיאר אותו אבא הסיפור היה "משופע בעלילות דרמטיות ובנאומים פתטיים נגד עוול לאומי וסוציאלי".
ימים ספורים לאחר עלייתו לארץ פגש אבא באישה שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים, והתאהב בה אהבה סוערת שהשפיעה עליו אושר רב וייסורי שאול במשך שנים רבות, אולי עד יומו האחרון. שמה של אישה זו היה רבקה לוין, אמי לעתיד. הנה מה שכתב בספרו "בעורף" על פגישתו הראשונה עמה (הספר כתוב בגוף שלישי; אבי קרא לעצמו יעקב מארלין ולאמי - ציפורה קאמינסקי):
- בפתח עמדה אישה בלונדית כחולת עיניים. שוליים של חולצת תכלת השתלשלו ממתניה ומכנסי חקי קצרים הדקו את ירכיה. אצבעות ימינה אחזו בקצה סמרטוט רטוב. היא העיפה עליו מבט שאלה.
- את צפורה קאמינסקי?
- כן.
עיניים בהירות וערות בלטו קצת יתר על המידה ושיקפו עליצות נלבבת. שני זרי קמטים-חריצים עיטרו לעיניים הללו וספגו נופך מתכלתן.
- שמי יעקב מארלין, בן עירך. בן המורה מארלין. לפני ימים מעטים עליתי ארצה.
הסמרטוט נשמט מידה ורגליה תופפו במהירות עצבנית על הרצפה הרטובה.
- בנו של המורה מארלין? הן היית ילד קטן ונחמד, ועתה הביטו איזה דוד שמן מופיע. בוא, בוא, היכנס... על עקביך, על עקביך לך. וספר...
הסמרטוט פיזז על גבי הרצפה, חדר אל מתחת לכוננית עשויה ארגזים וחזר בלי לנגוע בשום ספר, חמק אל מתחת השולחן, ולבסוף טבע במימי הדלי שעמד בטבור החדר. שוקיים גמישים הרטיטו את שריריהם המאומצים, ודיבור שוטף ומהיר נפלט דרך קלות.
- יתכן שאין לך מה לספר לי. נותקתי. וגם אלמלא נותקתי ספק אם היית יכול לומר לי מה שהוא. חבריך לא היו חברי. אותך אני זוכרת. כשעמדתי לסיים את הגימנסיה הופעת בכיתות הנמוכות. תלתלים שחורים ועיניים כחולות. מדוע היית בורח מפני תמיד?... האומנם כבר סיימת את הגימנסיה? מתי הספקת? ומה בעצם רוצה אתה לעשות כאן?
- אני נוסע לירושלים ללמוד באוניברסיטה.
- נפלא! גם אני נוסעת. ללמוד בסמינר למורים. החלטתי להיות מורה. עוד יש בי די כוח ללמוד. מאוחר במקצת, אבל כך החלטתי.
בירושלים שכר אבא חדר בדירה באזור שוק מחנה יהודה ולפרנסתו עסק בעבודות שהוקצו לסטודנטים על-ידי עיריית ירושלים: איסוף אשפה, תיקון כבישים וניקוי פתחי הביוב. לעתים שמר בלילות בהר הצופים, ואת חולצות המשי היפות שאמו ארזה באהבה רבה במזוודתו החליף תמורת מעיל חם, שהיה הרבה יותר מועיל ללילות השמירה הקרים.
לאחר כמה לילות שמירה קרים במיוחד חלה אבא בדלקת ריאות ואימא לקחה אותו אליה וטיפלה בו.
- שבועיים טיפלה בו ציפורה, ובשבוע השלישי יצאו אל שפת הים. ציפורה טבלה בים ויעקב ישב בחול. ציפורה היטיבה לשחות. עד מהרה בלט מתוך המים רק כדור פז של שערות בלונדיות ואף הוא התרחק והלך. כבש יעקב את עיניו בקרקע ולש את החול. לפתע הרגיש חרדה סביבו. המציל שרק במשרוקית וממרומי מגדלו עשה תנועות נואשות בידיו. רבים מן השרועים בחול קפצו על רגליהם. גם יעקב קם וצמצם את עיניו. כדור הפז לא נראה עוד על פני המים. חשמל נדלק בעצביו. ראה והנה כדור הפז נישא בידי המציל. חש לקראתו, נטל את ציפורה בזרועותיו והשכיבה בכסא נוח. המציל טיפל בה והקהל סייע בידו, מי בעצה ומי במעשה. לאחר שעה קלה שבה רוחה אליה. שניהם חזרו לחדרה של ציפורה. בערב אמרה לו: זרועותיך חזקות. בזרועותיך שבה אלי הכרתי והרגשתי כעין קרקע תחת הרגלים. השיב לה: פילוסוף הודי אמר שהעולם ניצב על פיל, והפיל עומד על צב, אלא שלא ידע על מה עומד הצב. בא החיוך והוא כבר מוכר לו והתחיל מרחף סמוך לשפתיה [מתוך "בעורף"].
אבא לא סיים את לימודיו באוניברסיטה. כך הסביר זאת בגילוי לב ב"ספר עולי הסרטיפיקטים":
- לימודי באוניברסיטה היו עבורי סדרה של גילוי עולמות, שעל קיומם ידעתי רק במעורפל. זכור לי ההלם שקיבלתי בשיעור הראשון של גדליה אלון במכינה לתלמוד... סדרת הרצאותיו של גרשם שלום על שבתאי צבי פתחה לפני צוהר אל עולם הקבלה, והפרופסורים רות וברגמן פרסו את מערכות הפילוסופיה היוונית העתיקה והאירופית במאות י"ז וי"ח, שהיה להן חלק רב בעיצוב עולמי הרוחני. אולם בסך-הכל לימודי האוניברסיטאיים לא עלו יפה, ועד מהרה הבנתי שקריירה אקדמית ממני והלאה. לא נוצרתי לשקידה על משנה סדורה וערוכה. אבל כבר בימים ההם יכולתי להצביע על ניסיונות בסיפורת וברשימות עיתונאיות שזיכוני בתואר "כשרון מבטיח". לא שאפתי לכתר תורה של מלומד. חלמתי להיות סופר, אך לא סופר סתם; בשגיונות נעורי ראיתי את עצמי בעיני רוחי הגועשת כאיש חזון חובק זרועות עולם, שבאמצעות סיפור מעשה – שבו ורק בו תוקפי וגבורתי – מביא לעם ישראל בפרט ולמין האנושי בכלל בשורת גאולה חדשה.
|
|